G-275689
קלישאות על קריאה

קלישאות על קריאה

שוב אתנצל במבטא לובלינאי ידוע שקצת נעלמתי.
אין תירוצים- מקום עבודה חדש הוא רחוק מלהיות תירוץ או סיבה.

לא יודעת אם זו שמחה או לא, אבל עסקתי רבות גם בקריאה וכתיבה.

ולמה הקלישאה?
קראתי בסמוך אחד לשני שני ספרים נפלאים שזרחו משמעותית מעל השאר- 

אולינור אוליפנט ממש בסדר - של גייל האנימן בהוצאת כתר, ופלפל חריף לארוחת בוקר- של ג'יי ריאן סטראדל - שבאנגלית, כפי שניתן לראות בתמונה- נקרא לגמרי אחרת.

והכי הייתי רוצה שאלינו ואווה תורוולד- גיבורת פלפל... - תפגשנה. בלוגרית ספרים קלישאתית שכמותי.

לשתיהן פגמים חיצוניים מובהקים (לפחות בשלבים מסוימים. אווה משתנה לאורך הספר- אלינור יותר מוצר מוגמר), שתיהן איך לומר- לא נמצאות דרך קבע בלב קריית השמחה של הסיפור על עצמן. ושתיהן נהדרות בעיני באופן שאני יודעת לא הייתי יכולה להיות שם אך הייתי מאחלת להן את חברותה- אחת של השניה.

לאלינור אוליפנט פנים מושחתים וחיים מושתקים ושמורים (עד שמגיע מה שמגיע אליה בספר) ובעיקר מאוד סדורים ובודדים. אני כזכור שפחה נרצעת של עלילות קטנות ולא הופכות עולמות- אלא רק עולמות אישיים מאוד. הסיפור לא אפי ברמות של מלחמה ושלום אלא בול ההיפך. קטן ומרגש ומדויק.

כנ"ל פלפל חריף לארוחת בוקר- אווה תורוולד המגושמת מכילה בסיפור חייה עליליות טלנובליות למכביר, אך הן לא סיפור חייה. איכשהו חוש הטעם העילאי שלה מציל אותה פעם אחר פעם, ואם דבר אחד יש בה כדי לעורר את קינאתי היא היכולת האדירה שלה לטעמים חריפים ולבישול מרהיב שהופך כל תת עלילה שנקרית בדרכה לאירוע של "כמעט ונפגע".

שתיהן די בודדות בעל כורחן - אישה אישה בדרכה, והייתי בהחלט ממקום מושבי בגליל המהביל מאחלת להן חברות מנחמת ואוהבת. 
בדיוק כמו שיש לי כאן עם כמה נשים מאוד ספציפיות בפלך הזה של הארץ.

בתמונה בחרתי דווקא את העטיפות ה"חוליו"ת" שלהן- כי הן מקסימות, וכי אלינור- מזכירה קצת את העטיפה של הספר שלי.
חכו ממש עוד טיפטיפה והוא פה.

אחרי כל המדבר הזה

אחרי כל המדבר הזה

כמו כל ילדה מחונכת - אבקש קודם סליחה.

המון זמן שהזנחתי את הדבר שאני ממש אוהבת. להמליץ על ספרים. למען האמת אפילו לקרוא ספרים ובהחלט נקראו כמה יוצאים מן הכלל במובן החיובי של הביטוי.

למה נעדרתי? יש שיגידו- החיים. 
בסוד אגלה שכתבתי המון- הספר שלי הועבר בהתרגשות גדולה לעריכה לשונית. ההתמסרות של הטקסט ביני לבין העורכת המופלאה של הספר שלי הסתיימה- וככל שרציתי שתסתיים כבר- יש לי גם עצב גדול. כמו בסיום בית הספר- כל כך חיכינו שיגיע וכשהוא אכן עשה טובה והגיע- התעצבנו מאוד. סוג של סוף.
במקביל יש עוד כתיבה סודית שאני עמלה עליה ברוב ימי. ואפילו התחלתי לעבוד במקום חדש. מן סוג עבודה מרתק וחדש שבוא אני באה לעבודה אבל עובדת עם אנשים שבאים הביתה. אסביר בהמשך. בנתיים מדובר בגור של עבודה שאין להפריע לגדילתו הרכה בימים.

מה קראתי? המון. 
רומנים ישראליים, את זוכרת פרס ספיר הטריה על ספרה המופלא  פתח גדול מלמטה.
סיפורים קצת אחרים, כתובים היטב ורומנטיים להפליא.
קראתי את התרגום המחודש של שילה לוין מתה והיא חיה בניו יורק.
לפני אלפיים שנה (28 למען הדיוק- אלוהים שישמור) שלי- חברתי לחדש בקורס משקיות ת"ש הודיעה לי שזה ספר מהסוג שצריך לדעת בעל פה ואפילו בנסיעה איזושהי נמצא עותק שלו ביריד ספרים והיא קנתה לי אותו מיד. מפה לשם עברו אותן השנים המדברות, ושלי בכבודה ובעצמה (שלי גרוס) תרגמה שנית את הספר ועשתה את זה כל כך טוב ששווה קריאה חוזרת וחוזרת וחוזרת.
הסיפור הוא על רווקה יהודיה ניו יורקית (תקף בכל שינויי הזמן- רווקה בגיל מסוים בסביבה מלחיצה תשאר רווקה בגיל מסוים בסביבה מלחיצה לנצח) שמחליטה בייאוש רב לגמור עם הכל. אין טעם בספוילרים - צריך לקרוא ולהנות. לא כבד כפי שנשמע- להפך. והממתק בקצה- ראיון של שלי עם גייל פראנט המחברת. ספרות בנות במיטבה.

זהו להפעם. 
ספרים טובים ורבים מחכים ליד המיטה ולטורים הבאים.
חורף שמח עם עבודת גמר בצילום ליא' מופע להקות של כיתה ו'. 
ומליון טירונים בחוות השומר.

זו את?

תגידי הספר, זו היא? זה עליה? כי כתוב שהדמויות בדויות, אבל זה נשמע שהיא כתבה את זה לגמרי על עצמה.. לא?

ברוב המקרים- לא יודעת. באמת שלא. אולי כן, בטוח שקצת, אבל אולי ממש לא.

קרא עוד >>

לסדר לעצמי קצת נחת

אם תביטו טוב טוב בתמונה, ותשקיעו בפרטים- תגלו את האושר וההבטחה מבחינתי.

אני מודה שהייתה תקופה לא קלה - מבחינה קריאתית לאחרונה. לא נדלקתי- אם אפשר לנסח זאת כך. לא התרוממתי השמימה (כפי שפעם אחת מהלקוחות בחנות הספרים שניהלתי נהגה לומר) משום ספר ממש.

קרא עוד >>

אחרי החגים שמח לכולנו

אני הרבה יותר שמחה בחגים- למה? אולי כי אני לא עובדת בהם. אולי כי כבר אין לחץ.

הם נחמדים החגים. מסתבר. כבר שכחתי. אחרי שנים של ערבי חג עמוסים בקונים וטלפונים בשעות לא שעות בחג עצמו - שקט לי בנייד ושקט לי בראש.

ביום הכיפורים העברתי שיעור על ספרים שיש בהם מכתבים. כתובים, מצוירים, כאילו שנכתבו בימים שהיו רק הם- המכתבים - אמצעי קשר. נשפך הלב על הדף ואז הגיעה הציפיה. ואז חיכיתי-אני או הגיבור/ה. חיכינו למענה. לתשובה. היו כמה וכמה ימי חסד של ציפיה ותקוות. ציפיה וחלומות. לפעמים התגשמו. בהרבה מקרים לא. התעמקתי בכל פסיק ומילה שנכתבו לי.

הרבה ספרים נקראו בחגים. על שניים מהם אתעכב כי הם פשוט שווים את ההשתהות.

המשותף לשניהם- העדינות והדיוק של רקמת יחסים בין זרים. מבחינתי- החומרים מהם עשויים הדברים המעניינים באמת. בעיקר שהחומר שמחבר בין האנשים הן מילים.

חזל"ש שמח לכולנו.

קרא עוד >>

מכתבי אהבה

מתו המכתבים. אלו שכותבים על דפים, שמשקיעים בנראות שלהם, שכתובים בכתב יד- קריא או שלא.

מתו המכתבים שמכניסים למעטפה, אולי עם עוד כמה הפתעות. ושולחים עם בול בדואר. ואם מגיעים כאילו עם בולים מענינים - שומרים את הבולים לאבא שאוסף.

כתבתי אלפים, קיבלתי המוני המונים של מכתבים, אני יכולה לפתוח קופסא בבית ולחזור לכל תקופת השירות הצבאי שלי, לתיכון, לאהבות הישנות, לדרמות- שלי ושל חברותי. לטיולים הארוכים לחו"ל של אהובי ששלחו לי גלויות מקצוות עולם.

קרא עוד >>

ספר שלא קראתי ואפילו סרט שלא ראיתי

אני עומדת להיות קצת פוליטית בטור הזה. הוא יתחיל תמים, הטור, ובלי שתרגישו זה יבוא. ראו הוזהרתן.

הרבה פעמים עולה הסוגיה מה יותר טוב - הסרט או הספר. 98% מהפעמים בוחרים באופן אוטומטי בספר. 

אצלי האחוזים שונים. 

קרא עוד >>

פעם היתה פה אמא אחרת

פעם היה לי בלוג אחר, האחות הבכורה של הבלוג הזה.

קראו לי אז חיפושית הגליל וכל תופעה אימהית שנתקלתי בה שיכתבתי והוספתי מתכון. הכל נראה לי חדש ומסעיר וחד פעמי וכל הקורות אותי מבחינתי קרו אך ורק לי. חמודה שכמותי.

הפז"מ העביר אותי פאזה- יש ילדות שגדלות, הייסורים שונים, החזרה אלי ואל עצמי היא לא מקרית - אמהות היא מרתקת ומרוקנת כאחד, אבל כשהילדות גדלות - אני, כמו כולן, חוזרת לעצמי. מחפשת שוב את ההגדרה.

קרא עוד >>

היזהרי בזכרונותיך

ספרים- כמו מקומות הם זיכרונות.

אני זוכרת מה הרגשתי כשקראתי ספר, כיצד הוא השפיע על חיי.

אחד המכוננים בזיכרוני היה "מה שגור הגורילה צריך" של אורית מורן. קיבלתי אותו במתנה מחברתי אפרת וקראתי בו עשרות פעמים. הוא היה מודל דפוק ושנון ומערכות יחסים דפוקות ושנונות. בכל קריאה גיליתי משהו חדש ודמיינתי דמויות שלמות להפליא וברורות לחלוטין.

קרא עוד >>

בנים וכוס קפה

יש בנים סופרים, ואפילו שיודעים לכתוב.

אפילו לכתוב באופן שאצליח לאהוב את כתיבתם כליל.

בתמונה ניתן לראות בשורה התחתונה את אהובי העבר החלקיים (אין כאן את סיפור פשוט של עגנון ואת ספרי השירה של יהודה עמיחי לא את ארוחת בוקר בטיפאני של טרומן קפוטה) ובשורה העליונה שניים שהם בציר חדש ומוצלח ביותר.

לקח לי הרבה זמן להודות שאני מעדיפה סופרות בנות. ניתן להאשים את בגידותיהן (כן, בגוף שני וכמות רבים) של חברותי לאורך השנים, ביחס האמביוולנטי שלי לנשיות שלי (נפגשנו לא לפני הרבה שנים - אני והנשיות), ובכלל המין הנשי לא עשה עלי רושם מאוד כביר.


קרא עוד >>

החברות הגאונות שלי

לפעמים ישנן סדרות של ספרים שהן אהובות ופופולריות מאוד. 

בדרך כלל מבחינתי זה אומר שאני מאוד נזהרת. ומתחילה מעט לפקפק. משהו בקצה אפי אמר לי שהפעם זה אחרת- זו לא קריאה מאוד פשוטה ולא רומן צפוי ומתקתק.

בנתיים כל כרך וכרך של של הסדרה המרובעת הזו הסתיים ולא עלה על דעתי איך אפשרי בכלל לכתוב לו המשך. וכל המשך עולה על קודמו.

אני חייבת לציין שהכרכים כולם כבר היו בידי וכמעט רכשתי אותם באנגלית. אבל שפת אימי היא עברית- בעיברית ההנאה מהקריאה היא גדולה פי עשרות מונים מקריאה באנגלית. מה גם שהתרגום כאן טוב. ממש טוב. אלון אלטרס עושה עבודה נהדרת וישנה ההרגשה שהספר נכתב אכן בעברית. במציאות התרגום המסובכת בישראל- זו קרן אור.

קרא עוד >>

חנות ספרים בגינה פורחת ומדשאה לא מכוסחת

איי ג'יי פיקרי הוא גבר מאוד אגוצנטרי, שקוע ברוטינות היומיום שלו, וחושב שהוא יודע הכל יותר טוב מכולם.

בקיצור- אם היינו בשלהי שנות השמונים עד אמצע שנות התשעים של המאה הקודמת- קרוב לוודאי שהייתי יוצאת איתו. 

קרא עוד >>

שרק תהיי לי מאושרת

ככה היא אמרה לי רוב שנות חיי.

שרק תהיי לי מאושרת.

אולי פה נעוצה הבעיה. אולי בגלל הציווי הרך הזה אני עוד מחפשת. 
כדי להיות לה מאושרת.

יום השואה זורק אותי תמיד לשם. משהו בשורש שבפנים נלחץ. בחלומות, גם אילו שבהקיץ- אני עוד מפחדת- עד לקצות הציפורניים שישנה אפשרות ששוב נהיה במלחמה. ששום דבר לא בטוח. ושכדאי שהילדות שלי תהיינה מוכנות. 
המחשבות האלו (השבח לאל) נשארות ביני וביני.

ואז באה רותו מודן עם "הנכס".

קרא עוד >>

התגעגעתי אז באתי

בימים כאילו- שמבחוץ נראה כאילו לא קורה כלום- ומבפנים סערות רבות- אני קוראת פחות.

לכן נדרשתי לשני חברים ותיקים יותר- הווה אומר- מעל שנה על המדפים. בהנחה שהמטאפורה נכונה והם אכן על המדפים. קרוב לודאי שלא.

הראשון:

רובורטו בולוניו - אחד מהנערצים עלי ובזכות גדולה.

כאילו כותב מותחנים, אך בעיני כותב רומנים מפוארים בכתיבה מותחת ונפלא מאוד.

קרא עוד >>

שבוע הספר וסוד כמוס לא סודי בכלל.

כשסידרתי את השולחן אחרי מפגש קוראות הספרים האחרון שלי ברקפת מצאתי דף שכתבה רבקה ובו כל המלצות הספרים שעלו על השולחן.

זה אחד השלבים החביבים עלי- הרשימות. כשמחפשים מה לקרוא ולא יודעים. הדס (הראשונה, אני השניה), מיד גם רשמה לכולם בקבוצה שלנו ומיד קיבלנו הודעה בטלפון הנייד. כי ככה זה באמת יותר נוח.

הפעם המפגש לתחושתי קצת צלע כי החלטנו על מותחן הפעם שלא כולן אהבו, ואני הייתי קצת חולה. אבל הסתבר שדיברנו המון על ספרים, ועל כתיבה, ועל אושר שבבריחה אליהם, והחלפנו המון מידע שימושי על החיים בצפון ואיפה יש כירופרקט מצוין עם שם הזוי.


קרא עוד >>

קסם מסוים

קשה עלי מלאכת האמהות לאחרונה. 

בתמימותי חשבתי שהכל יסתיים כשהן תגמלנה מחיתולי. מצחיק מאוד. יותר קל לחתל מאשר לדאוג- כל המחתלות למיניהן- תרשמו לפניכן- יותר קל להחליף קקי מאשר לב שבור.

קרא עוד >>

ימים של אושר- זהו שלא

יש ימים כאילו. קל מאוד להתמכר אליהם, הם חלשים- גם פיזית, הם מבאסים, הם מן סטירות לחי קטנטנות שהעולם נותן לך.

וכן, אני יודעת- זו לא המציאות, אסןו שהם ינהלו אותי, ויש לי הרבה אנשים ומעשים באמתחתי שאני צריכה להגיד בעבורם תודה.

לא שוכחת, אבל ימים כואבים הם בהחלט אבן דרך. מיותרת, אבן אבן דרך.

עם השנים אני משתדלת לתת להם פחות מקום במטבח שבראש שלי (למה מטבח? הכל קורה במטבח).

קרא עוד >>

לונדון. אוי לונדון.

פעם שישית בלונדון, וכמה היא טובה אלי.

אני חושבת שמציתי לכדי זיכוך את היכולת לתכנן טיול לחמישה אנשים בגילאים מגוונים מאוד כולל הערכות מדויקת מראש.

מה היה טוב? הדירה בה ישנו, מזג האויר הפחות חם (יום אחד של גשם זלעפות), היופי, הטעמים, התערוכות, האנשים.

קרא עוד >>

אנשים שחיים חיים שגרתיים או בשמה המפורש- קנאה

מקנאה בהם לפעמים. בחיי. באלו שקמים בבוקר, לובשים חולצה מאותו הדגם עם מכנס שלבשו לפני שבוע וילבשו גם בשבוע הבא, הולכים לאותה העבודה כבר עשרות שנים- ממנה גם, קרוב לוודאי, יצאו לפנסיה. וזהו. אין דרמות.

את הרהיטים קונים פעם בכמה שנים באותה החנות. בשישי הולכים פעם להורים מהצד הזה ופעם מהצד הזה. 

שגרה.

שקט.

אפשר להבין מהדברים שאני לא שייכת לזן הרגוע והבטוח של המשוואה הזו.

קרא עוד >>

סוף הקיץ - תהיות ותובנות

לתובנה שאני שונאת קיץ הגעתי בערך בגיל 3. לא חול ים, לא מים מלוחים במעלה האף, ואפילו לא בריכה הצליחו לחבב עלי את הקיץ, אולי אבטיח.

הזיעה, המזגנים, הלחות המייגעת בתוספת חיילת משלי בשטח (גם דיון שצריך לקיים- מה יש לה לחפש שם) מביאים אותי שנה אחר שנה לאותה תובנה בדיוק- אני סוג של חיה ממקום אחר. אני בעצם מערבות פולין וכל הימתיכוניות הזו ממני והלאה- לפחות פיזית.

קרא עוד >>

דו קרב

וידוי.

בנותי לא קוראות. 

בטח לא כמוני בשעתו.

הבכורה חזרה לקריאה במינונים שפויים. האמצעית המאובחנת מרימה בכל פעם את הפטור ומקבלת חנינה.

הצעירה לא אוהבת. לאחרונה לבושתי גיליתי שדווקא במקרה שלה אין לא רוצה יש אולי לא יכולה. וגם פה נדרשנו לבדוק.

אבל... יש דרישות קריאה.

קרא עוד >>

ספרים לחופש וחופש בספרים

בחלק לא מבוטל מהזמן בו מכרתי ספרים - באו לבקש ספרים לחופשה.

אלוהים - כמה אחריות.

תנסו רגע להיזכר בספר שלקחתם אתכם לחופש. אצלי לפחות- ככה נראה החופש. יצאתי לחופש עם הגיבורות של ג'ניפר ויינר באנגלית עם little eartquakes וככה נראה הנופש שלי בטורקיה, עם המשפחה ואיתן. 
מה לעזאזל אני עושה כשמחפשים ספר לחופש ומעדיפים ספרי שואה? נופש שנחלק בין הקריביים לדכאו?! בין נופי הגולן לבורות ההרג?! פחות בא לי בטוב.

אני כותבת בזכר אבל ברור שהרוב הינן קוראות. אם יש קוראים - הם בדרך כלל מאוד ברורים (ולא, לא כולם מבקשים מותחנים או ספרים בכלכלה. תתארו לכן). ומבקשים דברים שדומים למשהו שאהבו בעבר.

קרא עוד >>

על ראש הגבעה

על ראש גבעה ברמת גן בקומה רביעית ללא מעלית גרה פעם סבתא שלי.

צעדתי לביתה מאות פעמים. האודיסאות הראשונות בחיי כללו את קו 61, ירידה בהרוא"ה פינת שד' ירושלים, ללכת קצת, לפנות ימינה, לרדת ולעלות ולעלות במדרגות ולצנוח בחדר הקטן על המיטה הנפתחת של פעם עם המזרונים הדקים והכיסוי שדוד שלי הביא פעם מהודו ולקרוא בפעם השלושת אלפים את ארבעים הימים של מוסה דאג של פרנץ ורפל.

לא היתה חנות ספרים שניהלתי שלא מיד הזמנתי את הספר למדף.

על ראש גבעה ברמת גן בקומה רביעית ללא מעלית גרה פעם סבתא שלי.

קרא עוד >>

סירנות בכלא 6

בשנת 91 היתה מלחמת המפרץ ואני הייתי משקי"ת ת"ש בכלא 6.

היה רע לתפארת, ומבאס ברמות אחרות. כאמא- אני מסבירה לבנותי שזו היתה גדילה וצמיחה, ולמדתי המון על העולם והחיים האמיתיים. כאילו דחוף למישהו לדעת איך בעזרת תפוח אדמה ובצל אפשר לשבור רגל ואיך המדינה לא מטפלת באלימות במשפחה.

אחרי האושר הזה קיבלתי את האפשרות לבחור כל בסיס שאבחר להמשך השירות. הגעתי למתקן אדם שהיה בסיס טירונים של סיירות ופרחתי.

קרא עוד >>

חברות היסטוריות ומהעת החדשה

היסטוריה והעת החדשה

בראשית נעורי הגיעה אן שרלי.

אן מאבונלי קראו לה בגרסאות המוקדמות, ולפני כן- האסופית.

היא היתה יתומה, ג'ינג'ית ובניגדו לכמה חברות ילדות אחרות שלי- היא היתה אנושית.
הווה אומר- לפעמים היה לה חרא. והיא ידעה להגיד את זה.

קרא עוד >>

ויקינגים, אמנים מיוסרים וד"ש מג'יין אוסטין

במהלך שש השנים האחרונות ניהלתי חנות ספרים.

הווה אומר הייתי עדה למהפכה הגדולה בעולם הספרות שהצילה את מיטב רשתות הספרים מפשיטת רגל. להלן- חמישים גוונים של אפור.

לא. זו לא ההמלצה.

הז'אנר תפס תאוצה חסרת פרופורציה כאש בשדה קוצים. טרילוגיות על פנטלוגיות מחרמנות נכתבות בזמן שאתם קוראות רשומה זו. כשסידרנו את חנות הספרים ברמת ישי לקראת פתיחה, חברתי (שאין כמוה) שורקה- סידרה לי ספריה שלמה שכזו- שבהחלט עזרה לי להגיע ליעד המכירות מידי יום.

קרא עוד >>

שלי מהבית

אוסף מפיות

אוסף מפיות

כאם‭ ‬לארבעה‭, ‬חמוטל‭ ‬בילתה‭ ‬בשנים‭ ‬האחרונות‭ ‬במחלקת‭ ‬יולדות‭ ‬יותר‭ ‬מאשר‭ ‬בנסיעות‭ ‬לחו‭"‬ל‭. ‬כמנהלת‭ ‬הכי‭ ‬זוטרה‭ ‬במפעל‭ ‬תרופות‭, ‬יש‭ ‬לה‭ ‬אפס‭ ‬שאיפות‭ ‬לקידום‭. ‬כאספנית‭ ‬מפיות‭, ‬מזמן‭ ‬לא‭ ‬צירפה‭ ‬מפית‭ ‬חדשה‭ ‬לאוסף‭, ‬וכאשתו‭ ‬של‭ ‬יונתן‭, ‬חובב‭ ‬חידות‭ ‬היגיון‭, ‬היא‭ ‬תמיד‭ ‬הגיעה‭ ‬אחרונה‭ ‬לפתרון‭.‬ אבל‭ ‬כל‭ ‬זה‭ ‬עתיד‭ ‬להשתנות‭ ‬כשדווקא‭ ‬היא‭ ‬תישלח‭ ‬ללונדון‭ ‬בתור‭ ‬נציגת‭ ‬מפעל‭ ‬התרופות‭. ‬חמוטל‭, ‬בת‭ ‬ארבעים‭ ‬וקצת‭, ‬אינה‭ ‬יכולה‭ ‬להתכחש‭ ‬למרחק‭ ‬שנוצר‭ ‬בינה‭ ‬לבין‭ ‬בעלה‭, ‬ממש‭ ‬כמו‭ ‬שהיא‭ ‬מתקשה‭ ‬לשכוח‭ ‬שבלונדון‭ ‬מתגורר‭ ‬אהוב‭ ‬נעוריה‭ ‬שזנח‭ ‬אותה‭ ‬לאנחות‭. ‬הנסיעה‭ ‬הלא‭ ‬צפויה‭ ‬בחברת‭ ‬גבר‭ ‬שתקן‭ ‬ומסתורי‭ ‬עומדת‭ ‬לשנות‭ ‬את‭ ‬הכול‭. ‬כי‭ ‬מי‭ ‬שתמיד‭ ‬ניווטה‭ ‬את‭ ‬משפחתה‭ ‬ביד‭ ‬רמה‭ ‬עומדת‭ ‬מול‭ ‬חייה‭ ‬כמו‭ ‬אל‭ ‬מול‭ ‬אחת‭ ‬מחידות‭ ‬ההיגיון‭ ‬של‭ ‬בעלה‭. ‬ובכלל‭ ‬לא‭ ‬בטוח‭ ‬שהיא‭ ‬יודעת‭ ‬את‭ ‬הפתרון‭. ‬ אוסף‭ ‬מפיות‭ ‬הוא‭ ‬רומן‭ ‬על‭ ‬פרשות‭ ‬דרכים‭, ‬על‭ ‬אהבה‭ ‬ומשפחה‭ ‬והחברות‭ ‬הכי‭ ‬טובות‭; ‬על‭ ‬האפשרות‭ ‬לבחור‭ ‬במה‭ ‬שמצחיק‭ ‬אותנו‭ ‬וגורם‭ ‬לנו‭ ‬להרגיש‭ ‬בבית‭ ‬בעולם‭. ‬רומן‭ ‬שנכנס‭ ‬אל‭ ‬הלב‭ ‬ומציע‭ ‬אופטימיות‭ ‬מפוכחת‭ ‬בעולם‭ ‬תזזיתי‭.‬ הדס‭ ‬דושי–וקס‭ ‬הייתה‭ ‬במשך‭ ‬שנים‭ ‬ארוכות‭ ‬מוכרת‭ ‬ספרים‭ ‬ומנהלת‭ ‬חנות‭ ‬ספרים‭. ‬אוסף‭ ‬מפיות‭ ‬הוא‭ ‬הספר‭ ‬הראשון‭ ‬שכתבה‭.‬

בדרך לספריה- המלצת החודש

המיועד -חיים פוטוק

המיועד -חיים פוטוק

בכיתה ח' או ט' קראתי את הספר לראשונה ועפתי. לא על רבים וטובים בצעתי את הפעולה הזו. אחריו קראתי בשקיקה את כל כתבי חיים פוטוק.

לשמחתי שי סנדיק ואני חושבים די במקביל על דברים- ועכשיו יצא תרגום חדש ומשובח ביותר למיועד.

 חששתי- כמה מהספרים הנערצים עלי בנערותי הכזיבו מאוד, אפילו נבהלתי מטעמי הספרותי כנערה... ממש לא במקרה הזה. כי קלסיקות נשארות קלסיקות וסיפור טוב הוא סיפור טוב לתמיד.

חברות בין שני נערים יהודיים דתיים בניו יורק רבתי בימי מלחמת העולם השניה. חברות בין ראובן ודני שמתחילה מפציעה במשחק בייסבול (תמיד טענתי שלעשות ספורט זה מסוכן...) ושנאת אמת שמתחלפת לאחווה קרובה ומרתקת בעדינותה.

אוי, איזה ממתק. וכשאני אהיה גדולה אני ממש מתכוונת להיות שי סנדיק.

תהנו!