אחרי החגים שמח לכולנו

אחרי החגים שמח לכולנו

אני הרבה יותר שמחה בחגים- למה? אולי כי אני לא עובדת בהם. אולי כי כבר אין לחץ.

הם נחמדים החגים. מסתבר. כבר שכחתי. אחרי שנים של ערבי חג עמוסים בקונים וטלפונים בשעות לא שעות בחג עצמו - שקט לי בנייד ושקט לי בראש.

ביום הכיפורים העברתי שיעור על ספרים שיש בהם מכתבים. כתובים, מצוירים, כאילו שנכתבו בימים שהיו רק הם- המכתבים - אמצעי קשר. נשפך הלב על הדף ואז הגיעה הציפיה. ואז חיכיתי-אני או הגיבור/ה. חיכינו למענה. לתשובה. היו כמה וכמה ימי חסד של ציפיה ותקוות. ציפיה וחלומות. לפעמים התגשמו. בהרבה מקרים לא. התעמקתי בכל פסיק ומילה שנכתבו לי.

הרבה ספרים נקראו בחגים. על שניים מהם אתעכב כי הם פשוט שווים את ההשתהות.

המשותף לשניהם- העדינות והדיוק של רקמת יחסים בין זרים. מבחינתי- החומרים מהם עשויים הדברים המעניינים באמת. בעיקר שהחומר שמחבר בין האנשים הן מילים.

בדרך צ'רינג קרוס 84 (חיברה בכישרון רב הלן האנף והעותק שבידי פובלש ב-1989 על ידי הוצאת עדן ונרכש כמובן ב-סיפור חוזר המופלאים)  אלו מילים כתובות. זו חליפת מכתבים בין שני זרים שוני טמפרמנט ושוני מדינה. הלן- המחזאית העניה מניו יורק חפצה בספרים בעותקים מיוחדים מלונדון שכל כולה ענייה בעצמה. וכדרכם של אנשים המשקיעים בקשר- הוא אכן נוצר. והלן- שמעולם לא דרכה בצ'רינג קרוס 84 בלונדון - מוצאת את עצמה מתחזקת קשר ענף עם כל עובדי החנות ובעיקר עם פרנק דואל. הצינית הנויורקית והצייקן הלונדוני קושרים חברות אמת - באופן וביכולת שיש לכל אחד מהם בקצה השני של העולם.

"אחת עשרה שעות" (שחובר ביופי ובדיוק על ידי פמלה ארנס ויצא בהוצאת כתר זה עתה) הוא לא מכתב. הוא סיפור לידה. יולדת ומילדת באותו החדר וכמו בצ'רינג קרוס- מעולמות שונים בתכלית. 
כמה עדינות ורגישות. כמה סימטריה שאינה סימטרית כלל בין שתי הנשים. יוצא מהכלל טוב במובן המילולי של הביטוי.

וכל החגים האלו- אם הם לא מסע עדין בין אנשים שוני טמפרמנט וציפיות אז אני לא יודעת מה הם כן.

חזל"ש שמח לכולנו.