דו קרב

דו קרב

וידוי.

בנותי לא קוראות. 

בטח לא כמוני בשעתו.

הבכורה חזרה לקריאה במינונים שפויים. האמצעית המאובחנת מרימה בכל פעם את הפטור ומקבלת חנינה.

הצעירה לא אוהבת. לאחרונה לבושתי גיליתי שדווקא במקרה שלה אין לא רוצה יש אולי לא יכולה. וגם פה נדרשנו לבדוק.

אבל... יש דרישות קריאה.

אני קראתי המון המון. ואם להיות כנה (התחלתי בכותרת "וידוי") קרוב לודאי שאם בתקופתי הטכנולוגיות היו מתקדמות כמו שהן היום- לא הייתי קוראת כלל. 
קראתי כי היו סיפורים. מרתקים. ממקומות רחוקים עם גיבורות אמיצות שמשהו קרה בחייהן- בניגוד לחיי שבהם לא קרה דבר. אם בעין שמר בשנות השמונים היו מסכים ותכנים מעולמות עלומים ומרוחקים- הייתי טומנת חוטמי בהם ולא בספרים.

בספרים היו צבעים וריחות ועלילות מפוארות. ואז הסתבר שמעבר לעניין המנטלית היה גם היבט פיזי- לא ראיתי שום דבר. ואז- שלא כמו גיבורותי- צוידתי במשקפיים עבי זגוגית וכעורי מסגרת.

נחזור לדרישות הראיה. הצעירה נדרשה לקרוא ספר בנושא ירושלים. לאחותה הגדולה ממנה הקראתי את הספר "מלך ההר" של נאוה מקמל עתיר. שבו משולבים בשפה בהירה- חללי צה"ל, הרצל בכבוד ובעצמו ורומן בוסרי ועדכני בירושלים של היום. כל זה. נשבעת.

הספר נעלם - הושאל ולא הוחזר (כשפשפשתי בזכרוני נזכרתי למי הושאל והוא כבר שב הביתה ממש כמו לאסי). 
ובזמן החוסר הוצאתי בחיל ורעדה את הפסר "דו קרב" של דויד גרוסמן שנמצא אצלי על שתי הוורסיות שלו- המקורית והחדשה שמאויירת ביד אומן על ידי מישל קישקה.

נבחרה החדשה.

למה חיל ורעדה? כי בזכרוני הוא לא היה קומוניקטיבי מי יודע מה. העלילה היתה בשפה גבוהה מידי ועל זוג זקנים. ובטח שהזמן המסופר בה הוא לא היום אלא שנות השישים. מה לילדתי חובבת המסכים ולזה.

איך אומרים באנגלית- הבדיחה היתה עלינו.

בלענו את הספר בשלוק ובלי מלח. השפה של בת ה-11 הועשרה, הסיפור מסופר כל כך טוב, והאיורים- חכמים כמו שלא נראו מזמן במקומותינו. ללא טיפה צבע. נסחפנו. עכשיו היא דורשת לטייל במקומות שבהם הפיקציה קמה והתרחשה בדמיונה.

בית הכרם והמטע בכניסה לרמת רחל- here we come.

מומלץ בחום גם למבוגרים- הוא מאוד קצר ומאוד מדויק ומאוד מזכיר לי כמה אני אוהבת לקרוא גרוסמן. בכל גודל, פונט וכמות.