התגעגעתי אז באתי

התגעגעתי אז באתי

בימים כאילו- שמבחוץ נראה כאילו לא קורה כלום- ומבפנים סערות רבות- אני קוראת פחות.

לכן נדרשתי לשני חברים ותיקים יותר- הווה אומר- מעל שנה על המדפים. בהנחה שהמטאפורה נכונה והם אכן על המדפים. קרוב לודאי שלא.

הראשון:

רובורטו בולוניו - אחד מהנערצים עלי ובזכות גדולה.

כאילו כותב מותחנים, אך בעיני כותב רומנים מפוארים בכתיבה מותחת ונפלא מאוד.

2666- לא על שם אורך וכמות העמודים (למרות שלא מאוד רחוק- 888 עמודים). אלא כמה וכמה עלילות.

הספר הזה קרה (ותכף תבינו למה קרה ולא נכתב), כי קרה לעולם דבר נורא - ובולוניו עצמו נפטר. 
הוא כתב 7 ספרים כי דאג מההיבט הכלכלי לצאצאיו ורצה להבטיח המשך תזרים מזומנים ממנו אליהם גם אחרי מותו ואולי במיוחד אחרי מותו- סופר מת מוכר יותר. אבל צאצאיו (שכנראה דומים לו באופן מסוים) ביקשו להוציא הכל ובבת אחת וזכינו בספר עשיר ומלא תוכן שמתפרש על חצי עולם ו-70 שנים בערך. והכי מתחשק לי לבקש שתסמכו עלי לגביו- ההשקעה- בעיני משתלמת.

את "בדרך כלל הכול ומהר" של קלבלה- מצאתי פתאום לפני שבועיים על השולחן  בבית של ההורים שלי- ושמחתי כל כך משל פגשתי חבר שיצא מחיי ושאהבתי מאוד.

מדובר כמובן בדמויות אקסצנטריות וברור לכולם שמדובר בסיפור מסע. 

קצר הרבה יותר מבולניו, כתיבה פחות סמיכה ושונה גם ויזואלית - מודפס במגוון אופנים - וכמובן שבעלת זכרון חזותי כמוני - תעריך את המחווה.

לצערי לא קיבל את זמן המדף הראוי לו-  ונעלם לתהום הנשייה יחד עם המון ספרים ראויים.

ככה זה מסתבר- בימים שהכל קורה ועל פניו- לא קורה כלום.

לא לדאוג- או כמו שאומרים אצלינו- כשיהיה לך כבר מה לספר- תדברי. עד אז תהיי בשקט.