זו את?

זו את?

תגידי הספר, זו היא? זה עליה? כי כתוב שהדמויות בדויות, אבל זה נשמע שהיא כתבה את זה לגמרי על עצמה.. לא?

ברוב המקרים- לא יודעת. באמת שלא. אולי כן, בטוח שקצת, אבל אולי ממש לא.

כשאני כותבת- יש בכל דמות משהו ממני. מודה. שריטה, חוויה, השקפת עולם, אבל לא אתן לאף דמות להיות אני ב-100%. למה? לא מתאים, לא נכון, איך אצמח מהמקום הזה שכל כולי שם.

בספרה האחרון של תמי ארד -על חוט השערה (מצוין דרך אגב) השאלה לגמרי על השולחן- אשת הנווט- נקראת הדמות הראשית. כמה רחוק צריך ללכת כדי להבין שהקווים האוטוביוגרפיים משוכים על כל הספר בצבעים עזים וברורים.
כשיצא הספר לאור עדיין ניהלתי חנות ספרים של סטימצקי ובאחת מישיבות המנהלות הגיעה תמי עצמה לשוחח איתנו כפי שהיה נהוג מפעם לפעם. שאלתי (אחרי שקראתי את הספר) לא את השאלה המתבקשת- האם הוא לחלוטין עליה, אלא את המוטיבציה לכתוב בשמה המלא, בזהותה הכל כך מוכרת בכל בית בישראל. 
התשובה היתה אגב שזו שאלה שלא עוזבת אותה- לא האם צריך לכתוב, לא אם היצירות הספרותיות שלה נפגעות מכך- אלא האם יש לתת להן קיום משל עצמן. בלי ההקשר הכל כך מוכר של המחברת.

ובכלל לא התכוונתי לכתוב עליה, אפילו לא עלי, שכאשר כבר יגיע היום המיוחל- וייצא הספר שלי - בוודאי אתקל באותן השאלות בדיוק, בין אם לפנים, או בין אם מאחורי גבי...

רציתי לכתוב על הספר המופלא של ניקול קראוס- יער אפל. אחד הטובים שלה עד כה. לא רק שהוא קצת בארץ שלנו וקצת מובן לנו, הישראלים, אולי יותר על כל גווניו. היא פשוט סופרת נהדרת שיצרה דמות ועולם פשוטים, ברורים ומרתקים.

האם הספר עליה? אני נוטה לנחש שאולי קצת, כמו כל ספר, כמו ליאונרדו דה וינצ'י שכל דמויותיו קצת דומות בציורים ובעיקר כפי הנראה דומות קצת לו עצמו. 

האם זה מעניין? לא ממש. אולי בערך כמו לקרוא טור רכילותי.

 

שבועיים אחרונים לקורס מכיו"ת שמחים, בטוחים ומהסוג שעובר מהר לכולנו.