חברות היסטוריות ומהעת החדשה

חברות היסטוריות ומהעת החדשה

היסטוריה והעת החדשה

בראשית נעורי הגיעה אן שרלי.

אן מאבונלי קראו לה בגרסאות המוקדמות, ולפני כן- האסופית.

היא היתה יתומה, ג'ינג'ית ובניגדו לכמה חברות ילדות אחרות שלי- היא היתה אנושית.
הווה אומר- לפעמים היה לה חרא. והיא ידעה להגיד את זה.

היא לא היתה פרסומת לשמחה כמו פוליאנה, היא לא היתה חסרת גבולות פיזיים והורים כמו בילבי, ולא היו לה רק צרות כמו קוזט ופנטין מעלובי החיים.

אבל היא רצתה המון דברים, היא התחבבה על אמה המאמצת קשת היום והלב, היא אהבה בן אחד בערך מהרגע שהיא עמדה על דעתה ועד שהוא היה שלה- כולל חיפושים בשדות קרב ומחלות קשות.

והיא חיה בחווה, קרוב לטבע. זה היה ה-DNA שהיא קיבלה על עצמה.

אחת החברות של העת החדשה שלי היא רוז קוק. גיבורת הספר "כולנו יוצאים מגדרינו" של קארן ג'יי פאולר (מנוולת אחרת שכתבה ספר על מועדון קריאה של ספרי ג'יין אוסטין שאף הפך לסרט ראוי ביותר, אל ללא שלמות בליהוק. ועל הרעיון המושלם הזה שלא אני הגיתי- לא אסלח לה לעולם).

רוז קוק היתה פטפטנית בלתי נלאית כמו אן בילדותה, וחיה קרוב מאוד לטבע.

עומד לי על קצה המקלדת להסביר עד כמה קרוב לטבע- אבל בהחלט יש לי עניין שתקראו את הספר אז אתגבר על עצמי. שוב.

ואז אן בגרסתה המודרנית הפכה צינית ואפרורית ומדוכאת עד עפר. ו... שם מתחיל הספר.

אז מה עדיף, אני שואלת ומתעקשת.

פנטזיות ילדות כואבות סוחפות וקסומות, או ספר חיפוש אחר אחות אבודה – שבו קצת פחות קשתות בענן וילדות ג'ינג'יות אסרטיביות שבזות לנסיבות?

תחליטו אתם.

שתיהן אהובותי.

לכבודכן- אן ורוז.