מכתבי אהבה

מכתבי אהבה

חתיכת שם נתתי לרשומה היום.

מתו המכתבים. אלו שכותבים על דפים, שמשקיעים בנראות שלהם, שכתובים בכתב יד- קריא או שלא.

מתו המכתבים שמכניסים למעטפה, אולי עם עוד כמה הפתעות. ושולחים עם בול בדואר. ואם מגיעים כאילו עם בולים מענינים - שומרים את הבולים לאבא שאוסף.

כתבתי אלפים, קיבלתי המוני המונים של מכתבים, אני יכולה לפתוח קופסא בבית ולחזור לכל תקופת השירות הצבאי שלי, לתיכון, לאהבות הישנות, לדרמות- שלי ושל חברותי. לטיולים הארוכים לחו"ל של אהובי ששלחו לי גלויות מקצוות עולם.

למכתבים היצירתיים מלאי הדבקות וחוכמות. אני יכולה עד היום לדמיין את קבוצת החברות הזו יושבת יחד ומכינה לי את המכתב.

מה ישאר לבנותי? אילו זכרונות? איזה כתב יד? כלום. מאומה. הכל דיגיטלי ונמחק ופס מהעולם. מידי פעם אני קוראת או שומעת על משהו שאבד לו מכשירו הנייד ועליו כל הזכרונות. כך אהיה אני אם תאבד לי קופסאת המכתבים שלי. כששואלים: מה תיקח איתך במקרה שמודיעים לך על שריפה שמתקרבת? רוב רובן של התשובות הן- תמונות וזכרונות. את השאר אפשר לשחזר ולקנות.

מה יקחו מעתה ואילך? כלום? מכשירים ניידים? קצת מבאסת אותי המחשבה.

ביישוב שאני גרה אין בית כנסת - וביום כיפור מגיעים בני ישיבות לקיים את מצוות התפילה. ציבור רב נוהר לתפילות במועדון שמוסב לבית כנסת. עם השנים אותם בחורים צעירים ממשיכים להגיע - הפעם עם בני משפחתם. רק שהמחיצה בין עזרת נשים המאולתרת לבית הכנסת עצמו הלכה והתעבתה ועימה גם חוסר הסובלנות לשיוויון בין המינים - וממש אין לי ענין להרחיב בנושא.
הדבר הטוב, מבחינתי האישית, שקרה בעקבות ההקצנה של אורחינו- היא שנוצרה במקביל אופציה חילונית.
ערב יישובי של סיפורים אישיים וביום כיפור עצמו- שעורים פתוחים בבתים.

לפני שנה העברתי שעור על ספרות של מסעות. אין הרשמה ולכן הרגשתי קצת כמו אביה מהסרט הקיץ של אביה- לא ידעתי למה להתכונן.

הכינו אותי לעשרה אנשים. אולי קצת יותר. הגיעו למעלה מארבעים.

השנה חוזר הפחד- מי יבוא? אולי אכזבתי בשנה שעברה? אולי השעור המקביל לי יעניין יותר?! 

השנה- של מכתבים. מקבץ מהם- בתמונה.

חתימה טובה ושנה נהדרת.