על ראש הגבעה

על ראש הגבעה

על ראש גבעה ברמת גן בקומה רביעית ללא מעלית גרה פעם סבתא שלי.

צעדתי לביתה מאות פעמים. האודיסאות הראשונות בחיי כללו את קו 61, ירידה בהרוא"ה פינת שד' ירושלים, ללכת קצת, לפנות ימינה, לרדת ולעלות ולעלות במדרגות ולצנוח בחדר הקטן על המיטה הנפתחת של פעם עם המזרונים הדקים והכיסוי שדוד שלי הביא פעם מהודו ולקרוא בפעם השלושת אלפים את ארבעים הימים של מוסה דאג של פרנץ ורפל.

לא היתה חנות ספרים שניהלתי שלא מיד הזמנתי את הספר למדף.

הוא סלל לי את הדרך לאחד מעשרת הגדולים שלי- וכל עובד שהיה לי אי פעם יעיד- והיום איננו כלה של צ'אנגיריס אייטמטוב.

שניהם בהוצאת עם עובד.

מעט שנים לאחר מכן לקחתי באוניברסיטה בתל אביב קורס שנקרא נוסעים ונוסעות בספרות העברית שהעבירה חנה נווה (היום דר' חנה נווה) – שבבסיסו הנחה- שכאשר יוצאים למסע- בין אם הוא לקירגיסטן או קלקיליה שבטורקיה (לא המצאתי) או לשד' ירושלים ברמת גן- המסע יביא לשינוי, יקרה בו משהו- בין אם נבחר בו ובין אם לוו.
יצאנו למסע ולא קרה בו כלום? חזרנו בדיוק כפי שנסענו? לא טוב. לא טוב אנחנו, או שלא טוב היה המסע.

מאז יצאתי למסעות.
קצרים, מקומיים, ארוכים, מלמדים.
הקפדתי.
כל מסע הביא איתו משהו. תובנות בשבילי, או מתנות חומריות וכאילו שלא -לסובבי.
היה מסע לסין, היה טיול בארה"ב, היו גיחות רבות לאירופה ולנגב, היו המסעות החביבים עלי ביותר והמכאיבים שבהם- לבית היולדות באיכילוב.
הלכתי בשביל בפטרה שבירדן והלכתי בעקבות אהובים רבים מידי בבתי עלמין.

אבל כל המסעות הביאו לתובנה אחת ברורה- שאני אוהבת אותם. מאוד.
גם מסע לרכוש פח צבע בכפר הערבי הסמוך- לימד אותי את גבולותי, יכולותי, וחביבות שכני.

אני חובבת ספרים שבמרכזם מסע- כזה שמתכוננים אליו, וכאילו שפשוט התחילו.
מסעות של היהודים הנודדים, של פליטים ארמניים או של קשישים איריים שיצאו אליהם במקרה. מסעות בעקבות אהבות. מסעות חובקי עולם, רומנים פיקרסקים וכאילו למכולת.
סבתא שלי יצאה לפני 11 שנים למסע כזה שלא חוזרים ממנו לספר חוויות.

העותק של מוסה דאג – רק אלוהים יודע לאיזה מסע הוא יצא.

אני משערת שרוב הטורים יעסקו בספרים שיש בהם מסע, עקירה או טיול.

אולי לא,

מה אני יודעת.

לא נסעתי עוד מספיק.