פעם היתה פה אמא אחרת

פעם היתה פה אמא אחרת

פעם היה לי בלוג אחר, האחות הבכורה של הבלוג הזה.

קראו לי אז חיפושית הגליל וכל תופעה אימהית שנתקלתי בה שיכתבתי והוספתי מתכון. הכל נראה לי חדש ומסעיר וחד פעמי וכל הקורות אותי מבחינתי קרו אך ורק לי. חמודה שכמותי.

הפז"מ העביר אותי פאזה- יש ילדות שגדלות, הייסורים שונים, החזרה אלי ואל עצמי היא לא מקרית - אמהות היא מרתקת ומרוקנת כאחד, אבל כשהילדות גדלות - אני, כמו כולן, חוזרת לעצמי. מחפשת שוב את ההגדרה.

השבוע נקרא הספר שיר ענוג. כתבה אותו מחברת מרוקאית שחיה בצרפת ואיזה קטע. אותן דילמות. אותו הקושי. אותה התשישות והתחושה שנקראה במקומות "למה לא גילו לי  קודם שאני לא אשתגע מאושר שאני אמא - כל יום".

הספר הזה מתיישב פיקס על כל החרדות ההוריות האוניברסליות. לא משנה אם מדובר במרוקו או בטימבקטו, או ברקפת שבמשגב. 

מודה שבהתחלה לא הבנתי את הבחירה של תחילת הספר, למה להתחיל בקטסטרופה, רציתי לזעוק למחברת שהיא מאבדת קולות בדרך להמשכו של הספר.

אחר כך הבנתי. הבנתי שבבחירה הזו מתקיים הכלל החשוב שהצבתי לי - להמליץ לא על הספרים  המובנים והחשובים בהכרח- יש כאן משהו מענין, רזה בכתיבתו ולכן מקסים.

אני אמשיך לבחון את פני ההורות שלי, את הכמיהה לילדים מהתיכון אפילו, את הידיים הריקות לא פעם והלב השבור, את ילדות הקשת שלי (כן, שלושתן, והמבינה תבין), את השינויים, ובמסגרת החיפוש שלי אותי בחזרה ביום שאחרי- לזכור שאין לי אויר בלעדיהן, ולא תוכלת ולא קיום. ואיזה כייף שאני אמא, ואיזה כייף שאני אמא שלהן.

ואחרי ארוחת שבת עם אח שלי על ארבעת ילדיו הצעירים (שאין להתבלבל ולחשוב לרגע שלא מדובר בארבעת פלאי הבריאה ואהבות חדשות ואדירות בחיי)- איזה כייף ששלי כבר גדולות....

שבוע מלא בטוב ובאויר מכל הילדים ששבו לצאת קצת מהבית בבוקר ולתת לנו טיפטיפה זמן לנשום עצמאית.

 

והתמונה מהאתר המופלא: http://emailingwithmygirlfriends.com