קלישאות על קריאה

קלישאות על קריאה

שוב אתנצל במבטא לובלינאי ידוע שקצת נעלמתי.
אין תירוצים- מקום עבודה חדש הוא רחוק מלהיות תירוץ או סיבה.

לא יודעת אם זו שמחה או לא, אבל עסקתי רבות גם בקריאה וכתיבה.

ולמה הקלישאה?
קראתי בסמוך אחד לשני שני ספרים נפלאים שזרחו משמעותית מעל השאר- 

אולינור אוליפנט ממש בסדר - של גייל האנימן בהוצאת כתר, ופלפל חריף לארוחת בוקר- של ג'יי ריאן סטראדל - שבאנגלית, כפי שניתן לראות בתמונה- נקרא לגמרי אחרת.

והכי הייתי רוצה שאלינו ואווה תורוולד- גיבורת פלפל... - תפגשנה. בלוגרית ספרים קלישאתית שכמותי.

לשתיהן פגמים חיצוניים מובהקים (לפחות בשלבים מסוימים. אווה משתנה לאורך הספר- אלינור יותר מוצר מוגמר), שתיהן איך לומר- לא נמצאות דרך קבע בלב קריית השמחה של הסיפור על עצמן. ושתיהן נהדרות בעיני באופן שאני יודעת לא הייתי יכולה להיות שם אך הייתי מאחלת להן את חברותה- אחת של השניה.

לאלינור אוליפנט פנים מושחתים וחיים מושתקים ושמורים (עד שמגיע מה שמגיע אליה בספר) ובעיקר מאוד סדורים ובודדים. אני כזכור שפחה נרצעת של עלילות קטנות ולא הופכות עולמות- אלא רק עולמות אישיים מאוד. הסיפור לא אפי ברמות של מלחמה ושלום אלא בול ההיפך. קטן ומרגש ומדויק.

כנ"ל פלפל חריף לארוחת בוקר- אווה תורוולד המגושמת מכילה בסיפור חייה עליליות טלנובליות למכביר, אך הן לא סיפור חייה. איכשהו חוש הטעם העילאי שלה מציל אותה פעם אחר פעם, ואם דבר אחד יש בה כדי לעורר את קינאתי היא היכולת האדירה שלה לטעמים חריפים ולבישול מרהיב שהופך כל תת עלילה שנקרית בדרכה לאירוע של "כמעט ונפגע".

שתיהן די בודדות בעל כורחן - אישה אישה בדרכה, והייתי בהחלט ממקום מושבי בגליל המהביל מאחלת להן חברות מנחמת ואוהבת. 
בדיוק כמו שיש לי כאן עם כמה נשים מאוד ספציפיות בפלך הזה של הארץ.

בתמונה בחרתי דווקא את העטיפות ה"חוליו"ת" שלהן- כי הן מקסימות, וכי אלינור- מזכירה קצת את העטיפה של הספר שלי.
חכו ממש עוד טיפטיפה והוא פה.