שירה, לא של עגנון

שירה, לא של עגנון

נעורי שובצו בשירה. בגרותי בוודאי.

שנים טענתי שיהודה אטלס כתב את הילד הזה הוא אני עלי ורק שינה את המין כדי שלא יזהו. אני חושבת שתמלול תחושותי כילדה עשה בי פלאים- מישהו ממש קרא את מחשבותי וכתב אותן כל כך יפה, ובחרוזים, ובאופן שבדרך כלל מעלה חיוך. אם לא מעלה חיוך- לפחות מרגש.

אולי אולי שם נטמן הזרע שמניב לי פירות עד עצם היום הזה- זרע המילה הכתובה. אולי מאז הן מילאו אותי אושר ושמחה, העניקו טעם ועניין, ולאחר מכן- הסיעו אותי למחוזות אחרים- רחוקים מחיי שלי.

אחריהם הגיע יונתן גפן ולאה גולדברג ויהודה עמיחי. החלטתי בשלב מסוים לפתוח את הראש וערוצי הידע גם למי שלא כתב בעברית, 
בתחום הילדים אהבתי אהבת נפש את "כשהיינו קטנטנים" של א.א. מילן ובגדולים את סילביה פלאת', וולט ויטמן, ייטס, את הגברת הפינית אווה קילפי ואת אמילי דיקנסון.

בשנות חנות הספרים הפעילות שלי מאוד אהבתי להכיר משוררים עבריים חדשים. כאילו שלא הגיעו לחוג לספרות ובטח שלא לתיכון, ובמקביל - תמיד להחזיק את כל ספרי זוטא של כתר - אלכסנדר פן וחלפי ונתן יונתן והנתן השני ( או הראשון) אלתרמן ולאה גולדברג כמובן. 

וזלדה. 

עוד אעסוק פה מן הסתם בשירה על גווניה ואפיוניה.

ולסיום אווה. קילפי