שרק תהיי לי מאושרת

שרק תהיי לי מאושרת

ככה היא אמרה לי רוב שנות חיי.

שרק תהיי לי מאושרת.

אולי פה נעוצה הבעיה. אולי בגלל הציווי הרך הזה אני עוד מחפשת.
כדי להיות לה מאושרת.

יום השואה זורק אותי תמיד לשם. משהו בשורש שבפנים נלחץ. בחלומות, גם אילו שבהקיץ- אני עוד מפחדת- עד לקצות הציפורניים שישנה אפשרות ששוב נהיה במלחמה. ששום דבר לא בטוח. ושכדאי שהילדות שלי תהיינה מוכנות.
המחשבות האלו (השבח לאל) נשארות ביני וביני.

ואז באה רותו מודן עם "הנכס".

זהו קומיקס.

וזה מתאים כל כך.

והעלילה מתרחשת בימינו אנו. ממש עכשיו.

ובמקרה הזה- בכמה שפחות מילים ובהבעות פנים מדויקות ותיאור מסע של סבתא ונכדה בוגרת בעקבות-

בעקבות נכס, עצמן, אהבה, שורש.

בכמה שפחות מילים.

ישנן גם בספר קלישאות על הפולניות בשורוק ועל הפולניות בחולם. חלקן נכונות מאוד. רובן מאוד מצחיקות. על רוב רובן של אותן קלישאות גם אני עונה.

מאחת אני מקפידה להיפרד יום יום והיא לא חיננית בעיני, בוודאי לאורך השנים.

הגאווה וההתנשאות.

אני לא יותר טובה מאף אחד בשום מובן.
אני מקווה שאני מצליחה לא ללקות בהן ולחיות את חיי כמו שאני רוצה. בלעדיהן.

ככה אני מאושרת סבתא.

ככה והילדות. דייקת מאז ועד היום.