לונדון. אוי לונדון.

לונדון. אוי לונדון.

פעם שישית בלונדון, וכמה היא טובה אלי.

אני חושבת שמציתי לכדי זיכוך את היכולת לתכנן טיול לחמישה אנשים בגילאים מגוונים מאוד כולל הערכות מדויקת מראש.

מה היה טוב? הדירה בה ישנו, מזג האויר הפחות חם (יום אחד של גשם זלעפות), היופי, הטעמים, התערוכות, האנשים.

שוב הוכחנו כי טוב מביא טוב. מביא בעלת דירה חלומית, מביא אנשים טובים בכל רגע שרק ביקשנו, מביא את בן דוד שלי לערב בפאב.

מביא לי את התובנה שככה גם גידלתי ילדות. הן באמת רואות שטוב מביא טוב אך לא בעיוורון וטמטום. יש אנשים רעים לצערי וכמו שמשהו פעם אמר לי – החיים הם גם מלחמה. לא אני המצאתי אותם.

אבל היה שקט, חזר השקט הפנימי שמוליד כתיבה, ורעיונות ודמויות חדשות שממש כבר מתחשק לי להכיר.

ושני ספרים- השפעה של ג'יין אוסטין . האהוב עלי מכולם שלה, וטוהר של ג'ונתן פראנזן שאין כמוהו גם בקריאה שלישית.

ולכל ה"לא מבינים למה את צריכה כל כך הרבה ספרים, מי נוגע בהם שוב"- אני, שוב ושוב ובהנאה גדולה. מאחלת לעצמי את הדמויות האלו ויכולות הכתיבה האלו במחיצתי במסעותי.

והייתי טובה שם. בחיי. אפילו אני ראיתי שהייתי טובה.

ולכן החלטתי שאני פועלת לקראת שהיה יותר ארוכה שם. את האיש שלי אני מצליחה בעיקר להצחיק, לבנות שלי כבר שנים אני נראית קצת לא בסדר ולא כמו כולם. אבל זורמות עם האינפנטיליות שלי לעוד שלב. אז תשארו בתמונה- יהיו שינויים. לא עכשיו. לא מייד, אבל הם כאן באויר.

וכמו בסוף כל חופש- הנחיתה קצת קשה. מזכירה לי את הימים בתיכון עם כל ההתחבטויות הקיומיות.
כששינה ומנוחה לא היו שם – הייתי יושבת בלילות ומקנאה בכל הבנות הסתומות קצת שלא פחדו, שלא התעסקו בריקנות. ככה גם עכשיו – מקנאה בשמחים בחלקם. באלו שלא מחפשים.

מה שמוסיף עוד לקרית השמחה היא העובדה שנדחפתי שוב לעולם העצמאי שלא ביקשתי לי (אלו שצועקים שהפריפריה היא איזור מוגבל תעסוקתית- לא טועים). ככה שאם יש לכם אתר לקדם או פעילות וירטואלית לדחוף- דברו עם הישות הארצית שלי. זו שיודעת שצריך להתפרנס ושבקרוא וכתוב אין כסף.

פינות האור הן שאני עוסקת בעריכת הספר שלי ומי שלא שמח את שמחת עריכת ספרו עם יערה הגאונה לא ידע שמחה מימיו.

ולונדון שם, היא מחכה לי בסבלנות. ואני אגיע מותק. אני אגיע ובפעם הבאה לא אברח כל כך מהר.