רשומות

קלישאות על קריאה

שוב אתנצל במבטא לובלינאי ידוע שקצת נעלמתי.
אין תירוצים- מקום עבודה חדש הוא רחוק מלהיות תירוץ או סיבה.

לא יודעת אם זו שמחה או לא, אבל עסקתי רבות גם בקריאה וכתיבה.

ולמה הקלישאה?
קראתי בסמוך אחד לשני שני ספרים נפלאים שזרחו משמעותית מעל השאר- 

אולינור אוליפנט ממש בסדר - של גייל האנימן בהוצאת כתר, ופלפל חריף לארוחת בוקר- של ג'יי ריאן סטראדל - שבאנגלית, כפי שניתן לראות בתמונה- נקרא לגמרי אחרת.

והכי הייתי רוצה שאלינו ואווה תורוולד- גיבורת פלפל... - תפגשנה. בלוגרית ספרים קלישאתית שכמותי.

לשתיהן פגמים חיצוניים מובהקים (לפחות בשלבים מסוימים. אווה משתנה לאורך הספר- אלינור יותר מוצר מוגמר), שתיהן איך לומר- לא נמצאות דרך קבע בלב קריית השמחה של הסיפור על עצמן. ושתיהן נהדרות בעיני באופן שאני יודעת לא הייתי יכולה להיות שם אך הייתי מאחלת להן את חברותה- אחת של השניה.

לאלינור אוליפנט פנים מושחתים וחיים מושתקים ושמורים (עד שמגיע מה שמגיע אליה בספר) ובעיקר מאוד סדורים ובודדים. אני כזכור שפחה נרצעת של עלילות קטנות ולא הופכות עולמות- אלא רק עולמות אישיים מאוד. הסיפור לא אפי ברמות של מלחמה ושלום אלא בול ההיפך. קטן ומרגש ומדויק.

כנ"ל פלפל חריף לארוחת בוקר- אווה תורוולד המגושמת מכילה בסיפור חייה עליליות טלנובליות למכביר, אך הן לא סיפור חייה. איכשהו חוש הטעם העילאי שלה מציל אותה פעם אחר פעם, ואם דבר אחד יש בה כדי לעורר את קינאתי היא היכולת האדירה שלה לטעמים חריפים ולבישול מרהיב שהופך כל תת עלילה שנקרית בדרכה לאירוע של "כמעט ונפגע".

שתיהן די בודדות בעל כורחן - אישה אישה בדרכה, והייתי בהחלט ממקום מושבי בגליל המהביל מאחלת להן חברות מנחמת ואוהבת. 
בדיוק כמו שיש לי כאן עם כמה נשים מאוד ספציפיות בפלך הזה של הארץ.

בתמונה בחרתי דווקא את העטיפות ה"חוליו"ת" שלהן- כי הן מקסימות, וכי אלינור- מזכירה קצת את העטיפה של הספר שלי.
חכו ממש עוד טיפטיפה והוא פה.

אחרי כל המדבר הזה

כמו כל ילדה מחונכת - אבקש קודם סליחה.

המון זמן שהזנחתי את הדבר שאני ממש אוהבת. להמליץ על ספרים. למען האמת אפילו לקרוא ספרים ובהחלט נקראו כמה יוצאים מן הכלל במובן החיובי של הביטוי.

למה נעדרתי? יש שיגידו- החיים. 
בסוד אגלה שכתבתי המון- הספר שלי הועבר בהתרגשות גדולה לעריכה לשונית. ההתמסרות של הטקסט ביני לבין העורכת המופלאה של הספר שלי הסתיימה- וככל שרציתי שתסתיים כבר- יש לי גם עצב גדול. כמו בסיום בית הספר- כל כך חיכינו שיגיע וכשהוא אכן עשה טובה והגיע- התעצבנו מאוד. סוג של סוף.
במקביל יש עוד כתיבה סודית שאני עמלה עליה ברוב ימי. ואפילו התחלתי לעבוד במקום חדש. מן סוג עבודה מרתק וחדש שבוא אני באה לעבודה אבל עובדת עם אנשים שבאים הביתה. אסביר בהמשך. בנתיים מדובר בגור של עבודה שאין להפריע לגדילתו הרכה בימים.

מה קראתי? המון. 
רומנים ישראליים, את זוכרת פרס ספיר הטריה על
ספרה המופלא  פתח גדול מלמטה.
סיפורים קצת אחרים, כתובים היטב ורומנטיים להפליא.
קראתי את התרגום המחודש של שילה לוין מתה והיא חיה בניו יורק.
לפני אלפיים שנה (28 למען הדיוק- אלוהים שישמור) שלי- חברתי לחדש בקורס משקיות ת"ש הודיעה לי שזה ספר מהסוג שצריך לדעת בעל פה ואפילו בנסיעה איזושהי נמצא עותק שלו ביריד ספרים והיא קנתה לי אותו מיד. מפה לשם עברו אותן השנים המדברות, ושלי בכבודה ובעצמה (שלי גרוס) תרגמה שנית את הספר ועשתה את זה כל כך טוב ששווה קריאה חוזרת וחוזרת וחוזרת.
הסיפור הוא על רווקה יהודיה ניו יורקית (תקף בכל שינויי הזמן- רווקה בגיל מסוים בסביבה מלחיצה תשאר רווקה בגיל מסוים בסביבה מלחיצה לנצח) שמחליטה בייאוש רב לגמור עם הכל. אין טעם בספוילרים - צריך לקרוא ולהנות. לא כבד כפי שנשמע- להפך. והממתק בקצה- ראיון של שלי עם גייל פראנט המחברת. ספרות בנות במיטבה.

זהו להפעם. 
ספרים טובים ורבים מחכים ליד המיטה ולטורים הבאים.
חורף שמח עם עבודת גמר בצילום ליא' מופע להקות של כיתה ו'. 
ומליון טירונים בחוות השומר.

זו את?

תגידי הספר, זו היא? זה עליה? כי כתוב שהדמויות בדויות, אבל זה נשמע שהיא כתבה את זה לגמרי על עצמה.. לא?

ברוב המקרים- לא יודעת. באמת שלא. אולי כן, בטוח שקצת, אבל אולי ממש לא.

כשאני כותבת- יש בכל דמות משהו ממני. מודה. שריטה, חוויה, השקפת עולם, אבל לא אתן לאף דמות להיות אני ב-100%. למה? לא מתאים, לא נכון, איך אצמח מהמקום הזה שכל כולי שם.

בספרה האחרון של תמי ארד -על חוט השערה (מצוין דרך אגב) השאלה לגמרי על השולחן- אשת הנווט- נקראת הדמות הראשית. כמה רחוק צריך ללכת כדי להבין שהקווים האוטוביוגרפיים משוכים על כל הספר בצבעים עזים וברורים.
כשיצא הספר לאור עדיין ניהלתי חנות ספרים של סטימצקי ובאחת מישיבות המנהלות הגיעה תמי עצמה לשוחח איתנו כפי שהיה נהוג מפעם לפעם. שאלתי (אחרי שקראתי את הספר) לא את השאלה המתבקשת- האם הוא לחלוטין עליה, אלא את המוטיבציה לכתוב בשמה המלא, בזהותה הכל כך מוכרת בכל בית בישראל. 
התשובה היתה אגב שזו שאלה שלא עוזבת אותה- לא האם צריך לכתוב, לא אם היצירות הספרותיות שלה נפגעות מכך- אלא האם יש לתת להן קיום משל עצמן. בלי ההקשר הכל כך מוכר של המחברת.

ובכלל לא התכוונתי לכתוב עליה, אפילו לא עלי, שכאשר כבר יגיע היום המיוחל- וייצא הספר שלי - בוודאי אתקל באותן השאלות בדיוק, בין אם לפנים, או בין אם מאחורי גבי...

רציתי לכתוב על הספר המופלא של ניקול קראוס- יער אפל. אחד הטובים שלה עד כה. לא רק שהוא קצת בארץ שלנו וקצת מובן לנו, הישראלים, אולי יותר על כל גווניו. היא פשוט סופרת נהדרת שיצרה דמות ועולם פשוטים, ברורים ומרתקים.

האם הספר עליה? אני נוטה לנחש שאולי קצת, כמו כל ספר, כמו ליאונרדו דה וינצ'י שכל דמויותיו קצת דומות בציורים ובעיקר כפי הנראה דומות קצת לו עצמו. 

האם זה מעניין? לא ממש. אולי בערך כמו לקרוא טור רכילותי.

 

שבועיים אחרונים לקורס מכיו"ת שמחים, בטוחים ומהסוג שעובר מהר לכולנו.

ספרים ומחברות ריקות

ליום הולדתי ה- 11 או 13 (לבת המצווה קיבלתי דברים אחרים) קיבלתי מדודה דליה מחברת ריקה. חלקה, שבתוך היה גם שורון (שורון הוא דף קרטון קצת יותר קשיח מהדפים של המחברת ונועד לעזור לכתוב ישר על דפים חלקים- כשמניחים אותו מתחת לדף). ואולי היא אחראית לעבדה שמאז היו ויש לי עשרות מחברות שהן כתבתי וציירתי. גם היום אני מחזיקה 4 לפחות במקביל.

דבר לא נעלם לי, החומרים מתחומי חיי השונים נמצאים, ובגללן התיקים שלי תמיד קצת יותר כבדים מהרגיל. 
חיפשתי לפטופ יותר קל אבל לא מחברת יותר דקה.

פעם הייתי המפגש סופר עם ארי דה לוקה הסופר האגדי. הוא סיפר שכשהוא רוצה לכתוב ספר- הוא ניגש לחנות כלי הכתיבה הקרובה, קונה מחברת עם כריכת קרטון חומה (להלן בהשוואה- מחברות "דפתר" שלנו) ועפרון (או עט, כבר לא זוכרת- משום מה בראשי דבק דימוי העיפרון).
ואז יושב ארי דה לוקה וכותב בבת אחת ספר. ללא מחיקות וללא שינויים.

לא שמעתי מאז על נס שכזה, אני בטח לא קרובה בקצה קצהו של אופן הכתיבה.

המחברות שלי הן ערימות של טיוטות ורעיונות וורסיות על אותו הנושא ו... אני חושבת שברורה רוח הדברים.

לפני הרבה שנים הומלץ בפני ספר על כתיבה שנקרא ציפור ציפור של אן למוט. והוא אושר צרוף למי שיודע גם קצת לחייך, שלא לומר שלפעמים מסביבו מעירים לו שהציניות שלו לפעמים לא במקום. (אף ציני לא באמת מרגיש שהוא ציני).
ספר על כתיבה שהוא חכם ומאיר את עולם הכתיבה. 

על כתיבה ופרסום ספרים יש לי הרבה מה להגיד, אך לא עכשיו. בקצרה מאוד אך בדיוק רב אומר- שמי שמרגיש שהוא כותב- שיכתוב. בלי שיקולים, בלי מחשבות פרקטיות והכי חשוב בלי ציפיות. 

כי כל יצירה היא יצירה אותנטית ואישית וככל שהיא כזו- ככה הרבה יותר טוב.

ורק על הפסקה הזו אן לאמוט היתה מורידה לי את הראש.

 חורף נעים

הדס
אוטוטו אמא של מכי"ת.
 


לסדר לעצמי קצת נחת

אם תביטו טוב טוב בתמונה, ותשקיעו בפרטים- תגלו את האושר וההבטחה מבחינתי.

אני מודה שהייתה תקופה לא קלה - מבחינה קריאתית לאחרונה. לא נדלקתי- אם אפשר לנסח זאת כך. לא התרוממתי השמימה (כפי שפעם אחת מהלקוחות בחנות הספרים שניהלתי נהגה לומר) משום ספר ממש.

אחרי טוהר של פראנזן, הנני של ספרן פויר וגינת בר של מאיר שלו- קצת בעטתי בחשכת העולם הספרותי. היו טובים, אך לא מעיפים.

בצר לי פניתי לספרים האהובים עלי בעבר- וגם כאן- לא הצלחתי לשחזר חוויה מדויקת של אושר קריאתי מזוכך. 

אני שייכת לזן הקוראים שהקריאה משפיעה על שגרת יומם- ספר טוב הופך יום פושר ליום משמעותי, ספר גרוע- מצליח לעצבן ואפילו מאוד.
ספרים מאכזבים- יכולים להוציא מהדעת, אבל כל ספר טוב הוא חתיכה גם בחיים שלי. אני עפה בספרים- אם אני מתנתקת מספר ברגע משמעותי (כן, החיים האלה לפעמים מאוד מפריעים בקריאה) אני משתוקקת ממש לחזור לחברים שלי שם- בספר.

אני לא אזבל הפעם על חשיבות הקריאה בכל שלב בחיים (היא חשובה, תסמכו עלי בעניין הזה ונמשיך) אני רק אגיד שכשאני פוגשת אנשים שלא כל כך קוראים (כמה מחברי הטובים וחברותי המצוינות יש לומר) אני נורא רוצה להכיר להן איזו דמות מאיזה ספר, או לאחל להם מסע כזה עמוק ועוקץ ומטורף- כמו שחוויתי בדיוק באחד הספרים. 
כשאנשים שאני אוהבת מבקשים המלצה על ספר- אני מרגישה חצי שדכנית- ותמיד מקווה שהזיווג יצא טוב.

 בתמונה הספרים שנשלחו אלי ושקניתי בשבועיים האחרונים.

מאז שצולמה התמונה כבר נקראו שניים. ואחרי מדבר ארוך של הבטחות מבוזבזות- התקיימה ההבטחה הפעם. 

אני לא ארחיב, רק אציין שהוצאת הכורסא עושה עבודה מצוינת שוב.

וכשאני אהיה גדולה אני ממש רוצה להיות שי סנדיק - וזו ההמלצה הגורפת והחד משמעית של החודש...

לימים מלאים בהבטחות ותתי עלילות מרגשות.


אחרי החגים שמח לכולנו

אני הרבה יותר שמחה בחגים- למה? אולי כי אני לא עובדת בהם. אולי כי כבר אין לחץ.

הם נחמדים החגים. מסתבר. כבר שכחתי. אחרי שנים של ערבי חג עמוסים בקונים וטלפונים בשעות לא שעות בחג עצמו - שקט לי בנייד ושקט לי בראש.

ביום הכיפורים העברתי שיעור על ספרים שיש בהם מכתבים. כתובים, מצוירים, כאילו שנכתבו בימים שהיו רק הם- המכתבים - אמצעי קשר. נשפך הלב על הדף ואז הגיעה הציפיה. ואז חיכיתי-אני או הגיבור/ה. חיכינו למענה. לתשובה. היו כמה וכמה ימי חסד של ציפיה ותקוות. ציפיה וחלומות. לפעמים התגשמו. בהרבה מקרים לא. התעמקתי בכל פסיק ומילה שנכתבו לי.

הרבה ספרים נקראו בחגים. על שניים מהם אתעכב כי הם פשוט שווים את ההשתהות.

המשותף לשניהם- העדינות והדיוק של רקמת יחסים בין זרים. מבחינתי- החומרים מהם עשויים הדברים המעניינים באמת. בעיקר שהחומר שמחבר בין האנשים הן מילים.

בדרך צ'רינג קרוס 84 (חיברה בכישרון רב הלן האנף והעותק שבידי פובלש ב-1989 על ידי הוצאת עדן ונרכש כמובן ב-סיפור חוזר המופלאים)  אלו מילים כתובות. זו חליפת מכתבים בין שני זרים שוני טמפרמנט ושוני מדינה. הלן- המחזאית העניה מניו יורק חפצה בספרים בעותקים מיוחדים מלונדון שכל כולה ענייה בעצמה. וכדרכם של אנשים המשקיעים בקשר- הוא אכן נוצר. והלן- שמעולם לא דרכה בצ'רינג קרוס 84 בלונדון - מוצאת את עצמה מתחזקת קשר ענף עם כל עובדי החנות ובעיקר עם פרנק דואל. הצינית הנויורקית והצייקן הלונדוני קושרים חברות אמת - באופן וביכולת שיש לכל אחד מהם בקצה השני של העולם.

"אחת עשרה שעות" (שחובר ביופי ובדיוק על ידי פמלה ארנס ויצא בהוצאת כתר זה עתה) הוא לא מכתב. הוא סיפור לידה. יולדת ומילדת באותו החדר וכמו בצ'רינג קרוס- מעולמות שונים בתכלית. 
כמה עדינות ורגישות. כמה סימטריה שאינה סימטרית כלל בין שתי הנשים. יוצא מהכלל טוב במובן המילולי של הביטוי.

וכל החגים האלו- אם הם לא מסע עדין בין אנשים שוני טמפרמנט וציפיות אז אני לא יודעת מה הם כן.

חזל"ש שמח לכולנו.

מכתבי אהבה

חתיכת שם נתתי לרשומה היום.

מתו המכתבים. אלו שכותבים על דפים, שמשקיעים בנראות שלהם, שכתובים בכתב יד- קריא או שלא.

מתו המכתבים שמכניסים למעטפה, אולי עם עוד כמה הפתעות. ושולחים עם בול בדואר. ואם מגיעים כאילו עם בולים מענינים - שומרים את הבולים לאבא שאוסף.

כתבתי אלפים, קיבלתי המוני המונים של מכתבים, אני יכולה לפתוח קופסא בבית ולחזור לכל תקופת השירות הצבאי שלי, לתיכון, לאהבות הישנות, לדרמות- שלי ושל חברותי. לטיולים הארוכים לחו"ל של אהובי ששלחו לי גלויות מקצוות עולם.

למכתבים היצירתיים מלאי הדבקות וחוכמות. אני יכולה עד היום לדמיין את קבוצת החברות הזו יושבת יחד ומכינה לי את המכתב.

מה ישאר לבנותי? אילו זכרונות? איזה כתב יד? כלום. מאומה. הכל דיגיטלי ונמחק ופס מהעולם. מידי פעם אני קוראת או שומעת על משהו שאבד לו מכשירו הנייד ועליו כל הזכרונות. כך אהיה אני אם תאבד לי קופסאת המכתבים שלי. כששואלים: מה תיקח איתך במקרה שמודיעים לך על שריפה שמתקרבת? רוב רובן של התשובות הן- תמונות וזכרונות. את השאר אפשר לשחזר ולקנות.

מה יקחו מעתה ואילך? כלום? מכשירים ניידים? קצת מבאסת אותי המחשבה.

ביישוב שאני גרה אין בית כנסת - וביום כיפור מגיעים בני ישיבות לקיים את מצוות התפילה. ציבור רב נוהר לתפילות במועדון שמוסב לבית כנסת. עם השנים אותם בחורים צעירים ממשיכים להגיע - הפעם עם בני משפחתם. רק שהמחיצה בין עזרת נשים המאולתרת לבית הכנסת עצמו הלכה והתעבתה ועימה גם חוסר הסובלנות לשיוויון בין המינים - וממש אין לי ענין להרחיב בנושא.
הדבר הטוב, מבחינתי האישית, שקרה בעקבות ההקצנה של אורחינו- היא שנוצרה במקביל אופציה חילונית.
ערב יישובי של סיפורים אישיים וביום כיפור עצמו- שעורים פתוחים בבתים.

לפני שנה העברתי שעור על ספרות של מסעות. אין הרשמה ולכן הרגשתי קצת כמו אביה מהסרט הקיץ של אביה- לא ידעתי למה להתכונן.

הכינו אותי לעשרה אנשים. אולי קצת יותר. הגיעו למעלה מארבעים.

השנה חוזר הפחד- מי יבוא? אולי אכזבתי בשנה שעברה? אולי השעור המקביל לי יעניין יותר?! 

השנה- של מכתבים. מקבץ מהם- בתמונה.

חתימה טובה ושנה נהדרת.


ספר שלא קראתי ואפילו סרט שלא ראיתי

אני עומדת להיות קצת פוליטית בטור הזה. הוא יתחיל תמים, הטור, ובלי שתרגישו זה יבוא. ראו הוזהרתן.

הרבה פעמים עולה הסוגיה מה יותר טוב - הסרט או הספר. 98% מהפעמים בוחרים באופן אוטומטי בספר.

אצלי האחוזים שונים.

ישנם סרטים שעשו הסטוריה שהתבססו על ספרים בינוניים, עיין ערך חלף עם הרוח. אפילו בעת החדשה ואין לי ענין להעליב אף אחד או לאבד נקודות בדרך לסוף הטור (ששם קרוב לודאי לא כל העולם יסכים איתי- וזה ממש בסדר) יש סרטים שעולים ביופיים ובפרשנות שלהם לסיטואציות- שבכייף עוקפים בסיבוב ספר עם עלילה נהדרת שטובעת בתיאורי נופים מתישים או בחיבוטי נפש מייגעים.

אני אוהבת סרטים, אמנם קצת פחות מספרים, אבל בהחלט גם אותם - אם הם טובים, סוחפים, ואתה רואה את היוצר שמאחוריהם. את העין האישית של מי שהגה אותם.

לא את כל הספרים קראתי (אל תספרו לבנות שלי- הן משוכנעות שכן). ולא ראיתי את קצה קציהם של כל הסרטים הטובים בעולם.

כשהתבקשתי להמליץ על ספרים קראתי אודותיהם, ריפרפתי ברובם והקשבתי לדעות של אנשים שאני מעריכה.

את הדיון על האם הסרט מקלקל את הספר לפעמים- כי מה לעשות- בספר אנחנו נדרשים קצת לדמיין ולייצר את העולם הויזואלי בראשינו- אערוך בפעם אחרת.

הפעם אני נדרשת לסרט שלא ראיתי.

ראיתי תקצירים, ראיתי סרט קודם של הבמאי שהיה בעיני מרהיב וגאוני.

אני יודעת על מה הוא.במה הוא עוסק.

בקטנה ממש- הצטרפתי לציבור שעוסק בדילמות האלו.

אני מדברת על "פוקסטרוט" של שמוליק מעוז. הסרט החדש שזכה אתמול לכבוד היסטורי שכפי הנראה מאוד מגיע לו וזה בפרס ונציה.

הסרט מדבר על אבא בישראל היום שבנו בצבא. האבא יודע מה זה צבא ומהי מלחמה.

כל אבא בישראל כיום יודע. גם כל אמא.

והידיעה הזו פוגשת את הפחד הכי נורא. את שורש שורשו של של הכאב הכי גדול שאדם יכול להכיל.

אם הבנתי נכון- על זה הסרט. בזה כוחו- שם הוא נוגע בכל אדם. פה, בונציה, בסומליה ובקוריאה. 

הורה הוא הורה, מלחמה היא מלחמה.

אין לי בעיה עם התחושות והדעות האותנתיות של מי שיושב כרגע בשלטון וזרוע אגרסיבית שלו ומאוד חד ערכית- אחראית על התרבות. אני מעריכה אנשים שעקביים בדעותיהם.

צר לי עליהם בראי ההסטוריה. שיעצרו בבקשה הצמד הלא מרשים הזה (הזעתי על ההגדרה) רגב ונתניהו ויקראו קצת בספרי ההיסטוריה (אחד מהם לטעמי הוא בן של הסטוריון) ויראו איך אותה הסטוריה שופטת מנהיגים כמוהם ומה ייזכר ממורשתם.

ובחלומי יום אחד, בקרוב, תלך האמא לילדים מירי רגב לסרט. דוברת צהל בדימוס, ותבין שהסרט הזה הוא על כולנו, בעיקר על ההורים הקרביים, שטוחנים מילואים, שמחנכים כך גם את ילדיהם שהולכים בעקבותיהם. אותם ההורים שבבקו"ם פוגשים את הפחד הכי נורא.  ואם הוא זכה בפרס- כנראה שכל העולם ראה בו יצירה מצוינת.

לאדם שאמור להנהיג אותנו כבר שנים רבות, וגורם לי לזוע באי נוחות בכסאי- ממש אין לא כח ורצון להתייחס.

רק שביום פתיחת שנת לימודים התברכנו בברכת נשיא המדינה שהוא מנהיג ומכוון לערכים ולאחדות.

ובראש ממשלה שעסוק בעולם שלם שמתייקם בראשו ובו הוא נרדף.

אתה הראש ממשלה של הבנות שלי מר נתניהו- תאחל להן שנה טובה?! מסתבר שזו משימה קשה. קשה מידי לראש הממשלה בימים אלו.

השבוע המלצה על הסרט "פוקסטרוט". לא על ספר.

פעם היתה פה אמא אחרת

פעם היה לי בלוג אחר, האחות הבכורה של הבלוג הזה.

קראו לי אז חיפושית הגליל וכל תופעה אימהית שנתקלתי בה שיכתבתי והוספתי מתכון. הכל נראה לי חדש ומסעיר וחד פעמי וכל הקורות אותי מבחינתי קרו אך ורק לי. חמודה שכמותי.

הפז"מ העביר אותי פאזה- יש ילדות שגדלות, הייסורים שונים, החזרה אלי ואל עצמי היא לא מקרית - אמהות היא מרתקת ומרוקנת כאחד, אבל כשהילדות גדלות - אני, כמו כולן, חוזרת לעצמי. מחפשת שוב את ההגדרה.

השבוע נקרא הספר שיר ענוג. כתבה אותו מחברת מרוקאית שחיה בצרפת ואיזה קטע. אותן דילמות. אותו הקושי. אותה התשישות והתחושה שנקראה במקומות "למה לא גילו לי  קודם שאני לא אשתגע מאושר שאני אמא - כל יום".

הספר הזה מתיישב פיקס על כל החרדות ההוריות האוניברסליות. לא משנה אם מדובר במרוקו או בטימבקטו, או ברקפת שבמשגב. 

מודה שבהתחלה לא הבנתי את הבחירה של תחילת הספר, למה להתחיל בקטסטרופה, רציתי לזעוק למחברת שהיא מאבדת קולות בדרך להמשכו של הספר.

אחר כך הבנתי. הבנתי שבבחירה הזו מתקיים הכלל החשוב שהצבתי לי - להמליץ לא על הספרים  המובנים והחשובים בהכרח- יש כאן משהו מענין, רזה בכתיבתו ולכן מקסים.

אני אמשיך לבחון את פני ההורות שלי, את הכמיהה לילדים מהתיכון אפילו, את הידיים הריקות לא פעם והלב השבור, את ילדות הקשת שלי (כן, שלושתן, והמבינה תבין), את השינויים, ובמסגרת החיפוש שלי אותי בחזרה ביום שאחרי- לזכור שאין לי אויר בלעדיהן, ולא תוכלת ולא קיום. ואיזה כייף שאני אמא, ואיזה כייף שאני אמא שלהן.

ואחרי ארוחת שבת עם אח שלי על ארבעת ילדיו הצעירים (שאין להתבלבל ולחשוב לרגע שלא מדובר בארבעת פלאי הבריאה ואהבות חדשות ואדירות בחיי)- איזה כייף ששלי כבר גדולות....

שבוע מלא בטוב ובאויר מכל הילדים ששבו לצאת קצת מהבית בבוקר ולתת לנו טיפטיפה זמן לנשום עצמאית.

 

והתמונה מהאתר המופלא: http://emailingwithmygirlfriends.com

היזהרי בזכרונותיך

ספרים- כמו מקומות הם זיכרונות.

אני זוכרת מה הרגשתי כשקראתי ספר, כיצד הוא השפיע על חיי.

אחד המכוננים בזיכרוני היה "מה שגור הגורילה צריך" של אורית מורן. קיבלתי אותו במתנה מחברתי אפרת וקראתי בו עשרות פעמים. הוא היה מודל דפוק ושנון ומערכות יחסים דפוקות ושנונות. בכל קריאה גיליתי משהו חדש ודמיינתי דמויות שלמות להפליא וברורות לחלוטין.

הספר- כדרכם של הספרים החביבים עלי במיוחד - הלך לאיבוד. ומידי פעם - כשנדרשתי על ידי בנותי להמלצה על ספר- חשבתי עליו.

בזכות הפנסיה הזמנית שגופי כפה עלי התפנה לי זמן. אך אם להיות הוגנת - ניסיתי לחפשו גם בעבר ללא הצלחה.

הפעם כתבתי מייל לכל אתר ספרים משומשים שמתהדר בהימצאות עותק מהספר אצלו. רוב רובן של התשובות היו שליליות, אך בוקר אחד התקשר בחור חביב ואמר שהעותק בידיו הוירטואליות. הבחור היה מ"סיפור חוזר" המופלאים. לא הצלחתי לעצור את שטף דיבורו- הספר במצב טוב, באשקלון (מכל המקומות בעולם), וישלח אלי תמורת 35 ש"ח כולל משלוח.

שמחתי

"לאן לשלוח לך שיהיה לך קרוב..." תהה בינו לבין עצמו איש שיחי (לצערי לא זוכרת את שמו).

"אה" צהל- "יש סופרפארם בטמרה או בסכנין. מה נוח לך?" 

"סליחה?!" תמהתי "לא בדואר?"

לא. נענתי- יש שירות עלום שנקרא בוקסיט (boxit) והספר יחכה סופרפארם בסכנין.

אחרי מספר ימים אכן קיבלתי הודעה לנייד שהספר מחכה לי וחציתי את סחנין הפקוקה לסופרפארם.

חניתי ותהיתי מה אני הולכת להגיד- שלחו לי ספר? מחכה לי חבילה ולא של טיטולים? ולאן אגש, לפרפומריה או למחלקת צבעי השיער?...

שוין.

אשת שירות חביבה פגשה אותי בכניסה- "מרחבא"

עניתי לצערי מרחבתיין וזכיתי לצרור משפטים בערבית מהירה.

נפנפתי בזרועותי בסימן הפנטומימה הבינלאומי שאני לא מבינה חצי מילה.

היא קראה לעזרה והבחורה החדשה שכצפוי לא הבינה מה אני רוצה מחיה - עשתה מעשה אחראי ושלחה אותי לבית המרקחת.

נגשתי לרוקח החייכן וגמגמתי "שלחו לי לפה..." ולא הספקתי להגיד אפילו את ה:"אה...." והוא שאל: " את הדס?"

נפלתי (שילוב של תדהמה וצחוק). אני היחידה שביקשה חבילה בסידור החדש לסכנין.

 

פתחתי בשמחה של פגישה עם חבר ותיק את הספר (אכן במצב מצוין) ו...

כגודל הציפיות. 

ממש. סיפור מסעו של הספר אלי ושלי אליו היה משמעותי וטוב יותר.

אני אפילו נבהלת לתת לבכורתי לקרוא. 

איזה מזל שאני לא בת 16 כבר כמעט 30 שנים.

מצד שני- אהבתי אותו בשעתו מאוד ואז הוא היה נפלא לי. ואולי זכרונות צריכים להשאר זכרונות. 

אותו הדבר קרא גם עם מרד הנפילים וכמעיין המתגבר של ראיין ראנד ואפילו עם עולם חדש מולא של האקסלי.

מזל שיש עוד בני 16 בעולם. שייהנו הם.

בנים וכוס קפה

יש בנים סופרים, ואפילו שיודעים לכתוב.

אפילו לכתוב באופן שאצליח לאהוב את כתיבתם כליל.

בתמונה ניתן לראות בשורה התחתונה את אהובי העבר החלקיים (אין כאן את סיפור פשוט של עגנון ואת ספרי השירה של יהודה עמיחי לא את ארוחת בוקר בטיפאני של טרומן קפוטה) ובשורה העליונה שניים שהם בציר חדש ומוצלח ביותר.

לקח לי הרבה זמן להודות שאני מעדיפה סופרות בנות. ניתן להאשים את בגידותיהן (כן, בגוף שני וכמות רבים) של חברותי לאורך השנים, ביחס האמביוולנטי שלי לנשיות שלי (נפגשנו לא לפני הרבה שנים - אני והנשיות), ובכלל המין הנשי לא עשה עלי רושם מאוד כביר.

השבח לאל השתנו הדברים.

א. התבגרתי.

ב. הכרתי נשים ראויות מאוד.

ג. ילדתי שלוש נשים (או נשים לעתיד בחלקן) מופלאות.

ד. הבנתי שסופרות בנות כותבות דמויות בנות הרבה יותר טוב מסופרים בנים.

אבל...

יש כבוד גם לבנים כותבים. בטח לבנים קוראים.

במוצ"ש האחרון הרצאתי על אהבה בספרים (נושא שולי כזה שאפשר לסכם אותו בשלוש דקות...), בתום ההרצאה ניגש אלי גיא- חבר שלנו, וביקש הרצאה לבנים. הרי לי אתגר. בכל אופן נחזור לכתיבת בנים.

ישנם סופרים שיודעים לכתוב דמות נשית- אני לא אומרת. מעטים הסופרים שיודעים לעשות זאת טוב כשדמות המספר שלהם היא מספרת.

דווקא בספרים המצולמים הדובר הוא גבר אבל איזה יופי הם יודעים לכתוב גם על נשים.

בפינה הימנית למטה נמצא "כימים אחדים" של מאיר שלו. אני מאוד אוהבת את כתיבתו של מאיר שלו. אני חושבת שאני עדיין יכולה לצטט את רומן רוסי- או לפחות חלקים נבחרים ממנו. אבל האהוב עלי ביותר הוא כימים אחדים. הספר הוא סיפור אהבה של שלושה גברים לאישה אחת. בגדול. במצומצם- מטאפורות להמון סוגי אהבות. ובמצומצם מאוד- מטאפורות מאוד מדויקות לחלקים אישיים מאוד בחיי. 
ותנוחו- מעולם לא חיזרו אחרי שלושה גברים במקביל (אולי ואני לא שמתי לב?!). ושמו של הספר הוא ציטוט יפיפה אם לא היפה מכולם - מהתנ"ך. יעקב "חיכה" לרחל 7 שנים והן היו בעיניו כימים אחדים.

ככה צריך לאהוב בנות. בדיוק כך.

פרנסוס והנני האהובים מאוד מאוד- לא זקוקים לי. מליצי יושר כבר היו להם בשפע.

מייקל שייבון תמיד מחזיר לי את האופטימיות שיש חיים אחרי סדנאות כתיבה (הוא תוצר של אחת מהן...) ואסיים בשיר האהוב עלי ביותר של אברהם חלפי:

היה מי שאמר

היה מי שאמר:
איך אלא קנה סוף...(אינך זוכר?)
אני מוסיף:
         נוטה להישבר.

ומשהו בתוכך
אולי זה לב
והוא השער - כואבים יבאו בו
יבאו.

יש ופתאם תכה בו העוית
ואוי למלכותך הקנה סופית.

 

בשבוע הבא פוסט יומולדת מיוחד והמלצה חדשה.

פורים שמח.


החברות הגאונות שלי

לפעמים ישנן סדרות של ספרים שהן אהובות ופופולריות מאוד. 

בדרך כלל מבחינתי זה אומר שאני מאוד נזהרת. ומתחילה מעט לפקפק. משהו בקצה אפי אמר לי שהפעם זה אחרת- זו לא קריאה מאוד פשוטה ולא רומן צפוי ומתקתק.

בנתיים כל כרך וכרך של של הסדרה המרובעת הזו הסתיים ולא עלה על דעתי איך אפשרי בכלל לכתוב לו המשך. וכל המשך עולה על קודמו.

אני חייבת לציין שהכרכים כולם כבר היו בידי וכמעט רכשתי אותם באנגלית. אבל שפת אימי היא עברית- בעיברית ההנאה מהקריאה היא גדולה פי עשרות מונים מקריאה באנגלית. מה גם שהתרגום כאן טוב. ממש טוב. אלון אלטרס עושה עבודה נהדרת וישנה ההרגשה שהספר נכתב אכן בעברית. במציאות התרגום המסובכת בישראל- זו קרן אור.

סיפור רווי דמויות ומשפחות אך ברור וקל לחלוטין. החומר ממנו עשויים חיי. חברויות.
לצערי אין לי חברות רבות שאני סוחבת מלידה ועברנו חיים של חלוקת ילדות וחיים יומיומיים ביחד. אבל בזוג החברות הזה אני מוצאת את רוב המודלים החבריים של חיי- בעיקר כי מדובר בתחושות של המספרת- כיצד היא חווה חברויות- וזו גדולת הסדרה בעיני.

בבוקר ה-15/3/17 יצאתי עם הורי לארוחת בוקר לכבוד יום הולדתי: בבית הקפה היו מדפים של סיפור חוזר - 3 ספרים.

המשכנו לסניף הקסום והמרגש של מעין בזכרון יעקב במדרחוב (סטימצקי) ויצאתי עם עותקי קריאה נושנים ועם השלישי הזה והחדש של מאיר שלו שמופיע בהמלצה - וקצת התעופפתי מאושר חזרה אל המכונית.

יש ספרים שהופכים אותי מאושרת ומרוגשת. אלו הספרים המצולמים. תהנו.

חנות ספרים בגינה פורחת ומדשאה לא מכוסחת

איי ג'יי פיקרי הוא גבר מאוד אגוצנטרי, שקוע ברוטינות היומיום שלו, וחושב שהוא יודע הכל יותר טוב מכולם.

בקיצור- אם היינו בשלהי שנות השמונים עד אמצע שנות התשעים של המאה הקודמת- קרוב לוודאי שהייתי יוצאת איתו.

ככה הם הגיעו אז -  הבחורים בחיי - מוזרים, חובבי ספר, עם בעיות אינטימיות חריפות ובגדול- חשבו שהם המציאו את החוכמה מחד ומאידך- שהעולם פשוט ישפוך עליהם מכל טובו- ככה סתם- כי מגיע להם.

למה הייתי יוצאת עם איי ג'יי פיקרי? כי יש לו חנות ספרים. בזמנו- על הכל הייתי סולחת תמורת ספרים.

למה אני מתה על הספר הזה? הוא לא מתוחכם, הוא לא מתפייט. אין בו באופן שיטחי שום קסם שמבצבץ מעל פני הקרקע.
התובנה שהייתי מתאהבת בפיקרי צנחה לי בשלבים מאוחרים יותר.

אבל בקריאה שניה ושלישית - בעיקר בעברית- הבנתי מה פעל עלי כאן. כל הדמויות, עד האחרונה שבהן- כולל כל חברי מועדון הספרות של השוטר למביאסי- מושלמות. לא פחות. מחר הן תחצינה מולי את מעבר החציה ואדע במדויק שמדובר בהן. הן מצוינות, לא מתחנפות, לא סטריאוטיפיות והן מופלאות. כולל מאיה התינוקת הגדלה- שבהתחלה - בהתאם למוצאי הספקני- חשבתי שהיא לא אמינה כדמות. טעיתי היא מושלמת כמו כולן.

עלילה לא מסובכת, צבעונית, עם טוויסטים מדויקים ולא ספרותיים רוחניים ושנחשבים איכותיים. 

ספר פשוט וטוב וכאשר חושבים עליו שוב- שלא לומר - קוראים אותו שוב נהנים יותר. בעיני- ככה צריך.

גם בנים- פשוטים, מקסימים שדורשים קצת קריאה חוזרת. כשבכורתי שאלה אותי מה התכונה שהכי מושכת בגבר בעיני (גבר... לא כל זכר כידוע עונה להגדרה- אבל זו כבר קרקע מזון פוריה לפוסט שלם) - עניתי שהוא מאוהב בי- זו תכונה שתמיד קסמה אצל בנים.

ועוד הערת בסיס- העותק הראשון ובאנגלית נקנה לפני 4 שנים בלונדון - וכל ספר שנקנה על ידי בלונדון- הוא כבר אהוב עלי מאוד.

בתמונות- העותק האנגלי על רקע מה שהיה המדשאה שלנו לפני האביב והעותק העברי על רקע הפריחה בכניסה לבית. ועכשיו ברור לכולן למה התחתנתי עם קובי- הוא מאפשר רכישת ספרים בלונדון מידי פעם, הוא הקים את הגינה הכי יפה בעולם, הוא שוכח לכסח וככה יש מליון פרחים שאני אוהבת, והוא היה מאוהב בי מהרגע הראשון ואיכשהו עוד מחזיק מעמד.

יומולדת שמח מותק. 

שרק תהיי לי מאושרת

ככה היא אמרה לי רוב שנות חיי.

שרק תהיי לי מאושרת.

אולי פה נעוצה הבעיה. אולי בגלל הציווי הרך הזה אני עוד מחפשת.
כדי להיות לה מאושרת.

יום השואה זורק אותי תמיד לשם. משהו בשורש שבפנים נלחץ. בחלומות, גם אילו שבהקיץ- אני עוד מפחדת- עד לקצות הציפורניים שישנה אפשרות ששוב נהיה במלחמה. ששום דבר לא בטוח. ושכדאי שהילדות שלי תהיינה מוכנות.
המחשבות האלו (השבח לאל) נשארות ביני וביני.

ואז באה רותו מודן עם "הנכס".

זהו קומיקס.

וזה מתאים כל כך.

והעלילה מתרחשת בימינו אנו. ממש עכשיו.

ובמקרה הזה- בכמה שפחות מילים ובהבעות פנים מדויקות ותיאור מסע של סבתא ונכדה בוגרת בעקבות-

בעקבות נכס, עצמן, אהבה, שורש.

בכמה שפחות מילים.

ישנן גם בספר קלישאות על הפולניות בשורוק ועל הפולניות בחולם. חלקן נכונות מאוד. רובן מאוד מצחיקות. על רוב רובן של אותן קלישאות גם אני עונה.

מאחת אני מקפידה להיפרד יום יום והיא לא חיננית בעיני, בוודאי לאורך השנים.

הגאווה וההתנשאות.

אני לא יותר טובה מאף אחד בשום מובן.
אני מקווה שאני מצליחה לא ללקות בהן ולחיות את חיי כמו שאני רוצה. בלעדיהן.

ככה אני מאושרת סבתא.

ככה והילדות. דייקת מאז ועד היום.

התגעגעתי אז באתי

בימים כאילו- שמבחוץ נראה כאילו לא קורה כלום- ומבפנים סערות רבות- אני קוראת פחות.

לכן נדרשתי לשני חברים ותיקים יותר- הווה אומר- מעל שנה על המדפים. בהנחה שהמטאפורה נכונה והם אכן על המדפים. קרוב לודאי שלא.

הראשון:

רובורטו בולוניו - אחד מהנערצים עלי ובזכות גדולה.

כאילו כותב מותחנים, אך בעיני כותב רומנים מפוארים בכתיבה מותחת ונפלא מאוד.

2666- לא על שם אורך וכמות העמודים (למרות שלא מאוד רחוק- 888 עמודים). אלא כמה וכמה עלילות.

הספר הזה קרה (ותכף תבינו למה קרה ולא נכתב), כי קרה לעולם דבר נורא - ובולוניו עצמו נפטר. 
הוא כתב 7 ספרים כי דאג מההיבט הכלכלי לצאצאיו ורצה להבטיח המשך תזרים מזומנים ממנו אליהם גם אחרי מותו ואולי במיוחד אחרי מותו- סופר מת מוכר יותר. אבל צאצאיו (שכנראה דומים לו באופן מסוים) ביקשו להוציא הכל ובבת אחת וזכינו בספר עשיר ומלא תוכן שמתפרש על חצי עולם ו-70 שנים בערך. והכי מתחשק לי לבקש שתסמכו עלי לגביו- ההשקעה- בעיני משתלמת.

את "בדרך כלל הכול ומהר" של קלבלה- מצאתי פתאום לפני שבועיים על השולחן  בבית של ההורים שלי- ושמחתי כל כך משל פגשתי חבר שיצא מחיי ושאהבתי מאוד.

מדובר כמובן בדמויות אקסצנטריות וברור לכולם שמדובר בסיפור מסע. 

קצר הרבה יותר מבולניו, כתיבה פחות סמיכה ושונה גם ויזואלית - מודפס במגוון אופנים - וכמובן שבעלת זכרון חזותי כמוני - תעריך את המחווה.

לצערי לא קיבל את זמן המדף הראוי לו-  ונעלם לתהום הנשייה יחד עם המון ספרים ראויים.

ככה זה מסתבר- בימים שהכל קורה ועל פניו- לא קורה כלום.

לא לדאוג- או כמו שאומרים אצלינו- כשיהיה לך כבר מה לספר- תדברי. עד אז תהיי בשקט.


שבוע הספר וסוד כמוס לא סודי בכלל.

כשסידרתי את השולחן אחרי מפגש קוראות הספרים האחרון שלי ברקפת מצאתי דף שכתבה רבקה ובו כל המלצות הספרים שעלו על השולחן.

זה אחד השלבים החביבים עלי- הרשימות. כשמחפשים מה לקרוא ולא יודעים. הדס (הראשונה, אני השניה), מיד גם רשמה לכולם בקבוצה שלנו ומיד קיבלנו הודעה בטלפון הנייד. כי ככה זה באמת יותר נוח.

הפעם המפגש לתחושתי קצת צלע כי החלטנו על מותחן הפעם שלא כולן אהבו, ואני הייתי קצת חולה. אבל הסתבר שדיברנו המון על ספרים, ועל כתיבה, ועל אושר שבבריחה אליהם, והחלפנו המון מידע שימושי על החיים בצפון ואיפה יש כירופרקט מצוין עם שם הזוי.

מעתיקה כולל הערות:

ילד 44
המורה של מק'קורט
אוספי הצדפים
הנערה מהרכבת
כל ספרי ג'ורג' סימנון
אלכסנדר מק'קול סמית - כל הספרים
מסתבר שאדום החזה הוא טרילוגיה - אז כולם
בדרך כלל הכל מהר - קלבלה
הנני
טוהר-פראנזן
כולנו יוצאים מגדרינו (ממוסגר במסגרת וכתוב גם ספר החודש)
2666
פיליפ קלודל- הדוח של ברודק והנכדה של מר לין
סטפן צוויג קלריסה
הר אדוני ארי דה לוקה

אוסף מפיות- גם במסגרת.

רק להקליד את הצירוף אוסף מפיות, ואני קצת רועדת, כמו הרעד שעבר בי שגיליתי שאני בהריון, כמו שרועדים קצת בפנים כשמתאהבים, או כשמושא אהבתי אהב אותי בחזרה. כזה מן רעד.
אם תחפשו עכשיו את הצירוף אוסף מפיות בגוגל- לא יצא לכם ספר. אולי אוסף מפיות של גברת קשישה.

כל ילדותי ונעורי בעיקר חיכיתי לשבוע הספר, לנסיעה עם אמא ואבא ואלעד לככר מלכי ישראל. אני בוחרת ספר קריאה, ספר שירה ואולי עוד משהו ואלעד קונה קומיקס של אסטריקס.
כשהתבגרתי חלמתי להכיר את אביר חלומותי ככה:

 

"אהבת שבוע-הספר" יהונתן גפן

זה קרה ביום השני של שבוע-הספר העברי בכיכר מלכי ישראל,
את זוכרת אותי הגברת עם הנילון הכחול?
את עמדת לך שם בין הזז לטולסטוי מחפשת ספר,
ואני ממול, בעם עובד, נשען על ברנר,
בחורה יפה, עם משקפים, שיער אסוף למעלה, גוף בסדר.
הלכתי אחרייך עד סימן קריאה, אורות היריד ריצדו מעלינו
כשארזו לך ויזלטיר ויאיר הורביץ וחוברת,
ורק וירג'יניה וולף הפרידה בינינו.
ואת המשכת ללכת,
מלאה ספרים.

 

 

זה קרה ביום השני של שבוע-הספר העברי בכיכר מלכי ישראל,
את זוכרת אותי הגברת עם הנילון הכחול?
נפגשנו שוב בדביר, רכשת את לאה גולדברג,
שקית נייר נפלה על הבטון,
ואני ניגשתי אלייך: "הי תסלחי לי גברת,
נפל לך עגנון."
אבל את כבר בסטימצקי,
מחפשת אלף מאהב בית יהושע,
ומכוונים אותך לשוקן, ואני אחרייך קבוע.
לא הרגשתי נוח כשראיתי איך
את קונה את כל היריד ואני לא.
אז ירדתי על איזו הוצאה דתית וקניתי קסוטו וכל כתבי
מישהו וחוברת הורוסקופים אדם ומזלו.
נעלמת לי על יד דוסטויבסקי,
חשבתי שלא אראה אותך שוב,
מהדקת את פרנץ קפקא אל שדך השזוף,
מלאה ספרים.
זה קרה ביום השני של שבוע-הספר העברי בכיכר מלכי ישראל,
את זוכרת אותי אינטליגנטית?
פתאום הגיע אחד גבוה, עם שפם,
מנפנף את הרמן הסה וצוחק כמו אידיוט.
והוא חיבק אותך, והוא נישק אותך,
והוא עזר לך עם השקיות.
שניכם התרחקתם בצעדים קלילים
לכיוון ספריית הפועלים
ואני נשארתי לבד
בהוצאת הקיבוץ המאוחד,
מלא ספרים.,,
 

 

 

אוסף מפיות הוא שמו של הספר שלי. שאני כתבתי, שייצא בהוצאת כתר בחודשים הקרובים.

בשבוע שעבר פתחתי מייל ובוא היה כתוב שאני מוזמנת ביום חמישי לכיכר רבין להרמת כוסית לכבוד שבוע הספר - כמו כל הסופרים של ההוצאה. והרעד המקסים הזה כבר הפך לדמעות של ממש.

קסם מסוים

קשה עלי מלאכת האמהות לאחרונה. 

בתמימותי חשבתי שהכל יסתיים כשהן תגמלנה מחיתולי. מצחיק מאוד. יותר קל לחתל מאשר לדאוג- כל המחתלות למיניהן- תרשמו לפניכן- יותר קל להחליף קקי מאשר לב שבור.

אני לוקחת ללב את כל מה שקורה להן במהלך יומן- אפילו שאחת כבר לא ממש בבית, אפילו שהן מתבגרות. אני מנסה את טריק ההורות שלימדתי את עצמי לפני שנים- לעשות רגע זום אאוט ולהביט בהן מהצד ודווקא כן לעשות השוואות. ולפני שאתם מלשינים עלי לכל הסופר נני'ז באשר הן ולכל העמוס רולידרים בעולם- לא ממש השוואה. יותר מציאת נקודות דמיון ובמקרה של בנות דושי- חוסר דמיון. מצאתי שזה מאוד מרגיע ומענג לדעת שמאותם חומרי גלם (נשבעת) ובאותו בית גידול - גדלות שלוש יצורות שונות בתכלית. ההתנהלות, תחומי העניין, הקצב, היקיצה, שעות הפעילות המועדפות. הצורה. 
ומצד שני- כמה דמיון. לא פיזי. משהו ברקע. בעמוד השדרה.

אני כרגע לא עובדת במקום בו משמלמים לי משכורת אלא כותבת ומתחילה גם ושוב להקים עסק- מכאן שאני בבית. מכאן שאני,לדעתן, לרשותן.

ובעיקר- מכאן - שאני לוקחת ללב אותן ואת עניני התבגרותן.

אני - חיפשתי תשובות וקירבה בספרים. ומצאתי ברבים מהם. כמה דמויות חשובות בחיי שהשפיעו על התבגרותי עד עצם היום הזה הן דמויות מהספרים. כבר כתבתי את זה לא פעם. 

בואכה גיל 16 פלוס מינוס- התמכרתי לשירה וקראתי ממנה בלי סוף ורציתי מאוד את כולה אצלי על המדף.

 לשמחתי אז וגם עד עצם היום הזה קיימת סדרה מופלאה של ספרוני שירה. ממיטב השירה העברית. 

יש לכן מתבגרת? או שעוד לא סיימתם את התהליך הזה בעצמכם? קדימה. שבוע הספר ממשיך עוד כמה ימים. 


ימים של אושר- זהו שלא

יש ימים כאילו. קל מאוד להתמכר אליהם, הם חלשים- גם פיזית, הם מבאסים, הם מן סטירות לחי קטנטנות שהעולם נותן לך.

וכן, אני יודעת- זו לא המציאות, אסןו שהם ינהלו אותי, ויש לי הרבה אנשים ומעשים באמתחתי שאני צריכה להגיד בעבורם תודה.

לא שוכחת, אבל ימים כואבים הם בהחלט אבן דרך. מיותרת, אבן אבן דרך.

עם השנים אני משתדלת לתת להם פחות מקום במטבח שבראש שלי (למה מטבח? הכל קורה במטבח).

אשה חכמה אמרה לי פעם שבימים המיותרים האלו צריך לכתוב. למי יש חשק. בטח לא לי.

אבל- עליתי על טריק לפני כמה שנים. זה היום לפרגן- לא בענייני  קארמה טובה עסקינן (אולי גם- לא מזיק). אלא באמת בחיפוש אחר הדברים שכן העירו את יומי. פעם. לפני התקופה הקצת מבאסת הזו.

שני בלוגים:

לייזה פאנלים- שתמיד מצליחה לשעשע אותי ולפחות בראש אני מבשלת ואופה טוב כמוה- חייבת לציין שמתכוניה טובים ועוגת הגבינה בשבועות שינתה לי משבצת בחג האחרון ועליתי כמה דרגות (לפחות בעני בנות ביתי וזה בהחלט משהו)

המלבישה- גילוי נאות- אי שם בשנות ה-90 חודש יולי בקורס ת"ש בה"ד 11 שלי גרוס ואני חלקנו חדר וחתיכה קטנה של חיים (פצפונת) והיא נפלאה ושכחתי להודות לה כשנפגשנו לפני שבוע אחרי אי אלו עשורים על "שילה לוין מתה והיא חיה בניו יורק" שהיא קנתה לי בסיום הקורס.

יישות וירטואלית והמלצה- רויטל ויטלזון יעקובס- תעקבו בפייסבוק - אתם לא לבד. מה לי ולה? - היא דתיה, צעירה (עכשיו היא מתה עלי), אמא לקטנטנים, וכותבת מחוננת. בעיקר?! מצחיקה אותי מאוד. הוציאה מבחר מכתביה בספר מעולה ומומלץ בחום למי שרוצה לצחוק מכל הלב ולהתרגש מאותו איבר בדיוק. כל אמא צעירה שעוד לא רכשה את הספר או הלכה למופע שלה (יוצאת אוטוטו לפגרת לידה- חופש זה לא) שתעשה לעצמה טובה ותלך. אה, וקצת עבדנו יחד.

בית קפה

אני מהגליל (לכהי ההבחנה) ולכן אמליץ על קפה הבית שלי קפה יודפת. הוא פתוח בבוקר עד אחה"צ, בסופשי"ם פתוח בהחלט- הנוף בשפע, החיוכים והקפה גם, והאוכל מעולה. חופשים בצפון? תסמנו במפה. ואם באים באמצע השבוע על תפריעו לי לכתוב בבקשה.

חולצה (נהיתי אודטה)

עכשיו בפוקס. נשבעת. יש חולצות קצרות מטריקו מפוספסות שטובות ומחמיאות גם לנשים שהמידה שלהן במכנסיים היא 42 ויש כמה טיירים מיותרים באיזור הבטן- היא לא נצמדות ונראות נהדר ואפילו זולות. 

ולסיום ספר - כדי שלא תחושו שעברתם ליקום מקביל - לסופרת קוראים גפנית לסרי קוקיא והיא מהממת עוד הרבה יותר מהשם שלה. הספר נקרא הים של וינה- בהוצאת רוח צד/זמורה ביתן. כתיבה איכותית, סטורי טלרית מצוינת, וכל מה שמתחשק לי עכשיו זה לנסוע לוינה. 

אז עוד שבועיים נוסעת ללונדון...


לונדון. אוי לונדון.

פעם שישית בלונדון, וכמה היא טובה אלי.

אני חושבת שמציתי לכדי זיכוך את היכולת לתכנן טיול לחמישה אנשים בגילאים מגוונים מאוד כולל הערכות מדויקת מראש.

מה היה טוב? הדירה בה ישנו, מזג האויר הפחות חם (יום אחד של גשם זלעפות), היופי, הטעמים, התערוכות, האנשים.

שוב הוכחנו כי טוב מביא טוב. מביא בעלת דירה חלומית, מביא אנשים טובים בכל רגע שרק ביקשנו, מביא את בן דוד שלי לערב בפאב.

מביא לי את התובנה שככה גם גידלתי ילדות. הן באמת רואות שטוב מביא טוב אך לא בעיוורון וטמטום. יש אנשים רעים לצערי וכמו שמשהו פעם אמר לי – החיים הם גם מלחמה. לא אני המצאתי אותם.

אבל היה שקט, חזר השקט הפנימי שמוליד כתיבה, ורעיונות ודמויות חדשות שממש כבר מתחשק לי להכיר.

ושני ספרים- השפעה של ג'יין אוסטין . האהוב עלי מכולם שלה, וטוהר של ג'ונתן פראנזן שאין כמוהו גם בקריאה שלישית.

ולכל ה"לא מבינים למה את צריכה כל כך הרבה ספרים, מי נוגע בהם שוב"- אני, שוב ושוב ובהנאה גדולה. מאחלת לעצמי את הדמויות האלו ויכולות הכתיבה האלו במחיצתי במסעותי.

והייתי טובה שם. בחיי. אפילו אני ראיתי שהייתי טובה.

ולכן החלטתי שאני פועלת לקראת שהיה יותר ארוכה שם. את האיש שלי אני מצליחה בעיקר להצחיק, לבנות שלי כבר שנים אני נראית קצת לא בסדר ולא כמו כולם. אבל זורמות עם האינפנטיליות שלי לעוד שלב. אז תשארו בתמונה- יהיו שינויים. לא עכשיו. לא מייד, אבל הם כאן באויר.

וכמו בסוף כל חופש- הנחיתה קצת קשה. מזכירה לי את הימים בתיכון עם כל ההתחבטויות הקיומיות.
כששינה ומנוחה לא היו שם – הייתי יושבת בלילות ומקנאה בכל הבנות הסתומות קצת שלא פחדו, שלא התעסקו בריקנות. ככה גם עכשיו – מקנאה בשמחים בחלקם. באלו שלא מחפשים.

מה שמוסיף עוד לקרית השמחה היא העובדה שנדחפתי שוב לעולם העצמאי שלא ביקשתי לי (אלו שצועקים שהפריפריה היא איזור מוגבל תעסוקתית- לא טועים). ככה שאם יש לכם אתר לקדם או פעילות וירטואלית לדחוף- דברו עם הישות הארצית שלי. זו שיודעת שצריך להתפרנס ושבקרוא וכתוב אין כסף.

פינות האור הן שאני עוסקת בעריכת הספר שלי ומי שלא שמח את שמחת עריכת ספרו עם יערה הגאונה לא ידע שמחה מימיו.

ולונדון שם, היא מחכה לי בסבלנות. ואני אגיע מותק. אני אגיע ובפעם הבאה לא אברח כל כך מהר.

אנשים שחיים חיים שגרתיים או בשמה המפורש- קנאה

מקנאה בהם לפעמים. בחיי. באלו שקמים בבוקר, לובשים חולצה מאותו הדגם עם מכנס שלבשו לפני שבוע וילבשו גם בשבוע הבא, הולכים לאותה העבודה כבר עשרות שנים- ממנה גם, קרוב לוודאי, יצאו לפנסיה. וזהו. אין דרמות.

את הרהיטים קונים פעם בכמה שנים באותה החנות. בשישי הולכים פעם להורים מהצד הזה ופעם מהצד הזה. 

שגרה.

שקט.

אפשר להבין מהדברים שאני לא שייכת לזן הרגוע והבטוח של המשוואה הזו.

קובי בונה רהיטים שאני הוזה, אין לי מקום עבודה קבוע מאז ומעולם. בשישי בדרך כלל באים לפה חברים או שאנחנו אצלם, או קצת הורים או כלום. לפעמים אין ארוחת שישי. 

ואין שגרה ואין שקט והחיפושים לא נעלמים.

כרגע אני מקופת נערות שמחפשות את דרכן, נערות חכמות שמתעמקות בקיום, שנחבטות על קירות המציאות. המציאות הזו שהיא מחוץ לבית המחמם, זו שאבא ואמא לא יכולים לשנות (למרות שיש מקרים משמחים שדווקא כן). נערות שהופכות נשים. שכבר על פי חוק הן ברשות עצמן.

אני מביטה מהצד ומנסה להוציא את עצמי מהמשוואה - זו שכל הזמן משווה לחוויות שלי בגילן. דרכן היא פרטית משלהן, חייהן אינם חיי. המציאות שעוטפת אותן אינה המציאות בה אני התבגרתי. 

הדילמות- אותן דילמות. הרצונות לחקור- כל עלמה על פי נטיות ליבה- קיימים. החיפוש. הדילמות. ההחלטות שיש להחליט- בעיקר אלו הקשות- שלא ביקשו לעצמן. 

ממרום זקנתי המופלגת אני יכולה רק להגיד שאכן יש לחנוך לכל נערה על פי דרכה. ללוות, להקשיב, לא לדחוף ולעזור כשמתבקשים. 

מאחת מהן התבקשתי לעזור בספרים. לחשוב מהם הספרים שיכולים להתוות דרך, או לכל הפחות לפתוח חלון למחשבה בריאה והחלטות מיטיבות. 

ועדיין לשמוע מהן שהספר אכן הסיט את הוילון ונגלה אור מסוים- כזה שמאיר זוויות לא מוכרות בחייהן.

מה הומלץ? (והתבקש על ידן?)

האדם מחפש משמעות של פראנקל.

ללכת בעקבות הלב של של סוזנה תמרו

מרד הנפילים (למה העולם ברא עלמות אן לא בשביל לקרוא את מרד הנפילים)

ארבע ההסכמות של מיגל רואיס 

וכל ספרי אנטואן דה סנט אכזופרי.


לאחל להן שגרה? רק אם זה מתאים להן וטוב.

חיפוש. מאחלת גם מאחלת. אפילו למצוא מידי פעם.

מה לא? לא לאפרוריות ולהתפשרות. 

אה.

ילדתי בכורתי התגייסה השבוע. לא הסכימה לפוסט משתפך בפייסבוק. קיבלה בלוג.

מקדישה אותו לכמה מופלאות שחולקות איתה חיים- לנטע, שקד, אורן, ולעמר שלי. הגולות הכי צבעוניות בצנצנת.

סוף הקיץ - תהיות ותובנות

לתובנה שאני שונאת קיץ הגעתי בערך בגיל 3. לא חול ים, לא מים מלוחים במעלה האף, ואפילו לא בריכה הצליחו לחבב עלי את הקיץ, אולי אבטיח.

הזיעה, המזגנים, הלחות המייגעת בתוספת חיילת משלי בשטח (גם דיון שצריך לקיים- מה יש לה לחפש שם) מביאים אותי שנה אחר שנה לאותה תובנה בדיוק- אני סוג של חיה ממקום אחר. אני בעצם מערבות פולין וכל הימתיכוניות הזו ממני והלאה- לפחות פיזית.

הימים שעוברים עלי גם ככה סובלים מחוסר כיוון ברור וסכיזופרניה קלה עד מתונה. השבח לאל שאני נשואה לאדם עמיד בסך הכל שלא רק שלא נבהל- אפילו קצת נהנה מהטירופים הקטנטנים שאני חווה אחת לכמה זמן.

חוסר הכיוון מתבטא בכתיבה שלי (אני שומרת אך ורק לשם הלצה את הכתבים שלי מתקופה זו- יום אחד החומר הזה יצחיק מישהו מאוד, או לחילופין יהיה המסמר האחרון בצו האשפוז הכפוי שיגיע).

ובעיקר חוסר הכיוון האחיד מגיע לקריאה.

השבוע נקראו שניים- שונים זה מזה כמזרח מהמקום הזה שכולם משתזפים בו.

בריט מארי היתה כאן של בקמן- הוא לא ספר אייקוני- ללא ספק לא ילמד בשום מוסד אקדמי, אך כן יזכה בפרס- פרס כלשהו על מכירות רבות. למה?- הנוסחה המשומנת עובדת- קריאה על דמות לא שגרתית שנכתב חד משמעית לקולנוע, אבל כמו שסבתא נחמה היתה אומרת- קריא. ממש. לא רומן רומנטי מזן ספרי שלגי- אבל בהחלט מז'אנר הדמויות האקסצנטריות שכל כך אוהבים לאהוב לייטלי.

השני בראש של ברונו שולץ
אם משהו לימד אותי ידידי אמיר ז"ל- הוא לקחת כל דבר שמודפס עליו השם ברונו שולץ ולקנות. 
את הספר הזה כפי הנראה בהחלט ילמדו באקדמיה (לפחות כזו שרוצה לזכות בהערכתי) 5 סיפורים מדויקים ומרהיבים על יהדות, נאציזם יצירה וכאן ביד אומן- גם יחסים אנושיים בכל הטרפת הזו. בספר זה מקוריות רבה וטיפול עדין ויפיפה, גם אם לא תמיד נעים ומתחנף לקורא של תקופה מאוד מסוימת.
אני לא אוהבת ומעריכה משפטים כמו- "שופך אור חדש על תקופת מלחמת העולם השניה" שמאוד פופולרים בעשורים האחרונים.
כאן נשפך האור על האדם - לא זה שחיפש משמעות אצל פראנקל - אלא זויות מרתקות על התנהגות האנשים, על המפגשים. 

כתוב נפלא ואפשר להבין שמבעד לכל החום והג'יפה- ממליצה בחום.

בברכת סוף קיץ מוצלח שאמן ויגיע כבר כי מספיק. 

שבת ראשונה בצבא שלום לכולנו.

שירה, לא של עגנון

נעורי שובצו בשירה. בגרותי בוודאי.

שנים טענתי שיהודה אטלס כתב את הילד הזה הוא אני עלי ורק שינה את המין כדי שלא יזהו. אני חושבת שתמלול תחושותי כילדה עשה בי פלאים- מישהו ממש קרא את מחשבותי וכתב אותן כל כך יפה, ובחרוזים, ובאופן שבדרך כלל מעלה חיוך. אם לא מעלה חיוך- לפחות מרגש.

אולי אולי שם נטמן הזרע שמניב לי פירות עד עצם היום הזה- זרע המילה הכתובה. אולי מאז הן מילאו אותי אושר ושמחה, העניקו טעם ועניין, ולאחר מכן- הסיעו אותי למחוזות אחרים- רחוקים מחיי שלי.

אחריהם הגיע יונתן גפן ולאה גולדברג ויהודה עמיחי. החלטתי בשלב מסוים לפתוח את הראש וערוצי הידע גם למי שלא כתב בעברית, 
בתחום הילדים אהבתי אהבת נפש את "כשהיינו קטנטנים" של א.א. מילן ובגדולים את סילביה פלאת', וולט ויטמן, ייטס, את הגברת הפינית אווה קילפי ואת אמילי דיקנסון.

בשנות חנות הספרים הפעילות שלי מאוד אהבתי להכיר משוררים עבריים חדשים. כאילו שלא הגיעו לחוג לספרות ובטח שלא לתיכון, ובמקביל - תמיד להחזיק את כל ספרי זוטא של כתר - אלכסנדר פן וחלפי ונתן יונתן והנתן השני ( או הראשון) אלתרמן ולאה גולדברג כמובן. 

וזלדה. 

עוד אעסוק פה מן הסתם בשירה על גווניה ואפיוניה.

ולסיום אווה. קילפי


דו קרב

וידוי.

בנותי לא קוראות. 

בטח לא כמוני בשעתו.

הבכורה חזרה לקריאה במינונים שפויים. האמצעית המאובחנת מרימה בכל פעם את הפטור ומקבלת חנינה.

הצעירה לא אוהבת. לאחרונה לבושתי גיליתי שדווקא במקרה שלה אין לא רוצה יש אולי לא יכולה. וגם פה נדרשנו לבדוק.

אבל... יש דרישות קריאה.

אני קראתי המון המון. ואם להיות כנה (התחלתי בכותרת "וידוי") קרוב לודאי שאם בתקופתי הטכנולוגיות היו מתקדמות כמו שהן היום- לא הייתי קוראת כלל. 
קראתי כי היו סיפורים. מרתקים. ממקומות רחוקים עם גיבורות אמיצות שמשהו קרה בחייהן- בניגוד לחיי שבהם לא קרה דבר. אם בעין שמר בשנות השמונים היו מסכים ותכנים מעולמות עלומים ומרוחקים- הייתי טומנת חוטמי בהם ולא בספרים.

בספרים היו צבעים וריחות ועלילות מפוארות. ואז הסתבר שמעבר לעניין המנטלית היה גם היבט פיזי- לא ראיתי שום דבר. ואז- שלא כמו גיבורותי- צוידתי במשקפיים עבי זגוגית וכעורי מסגרת.

נחזור לדרישות הראיה. הצעירה נדרשה לקרוא ספר בנושא ירושלים. לאחותה הגדולה ממנה הקראתי את הספר "מלך ההר" של נאוה מקמל עתיר. שבו משולבים בשפה בהירה- חללי צה"ל, הרצל בכבוד ובעצמו ורומן בוסרי ועדכני בירושלים של היום. כל זה. נשבעת.

הספר נעלם - הושאל ולא הוחזר (כשפשפשתי בזכרוני נזכרתי למי הושאל והוא כבר שב הביתה ממש כמו לאסי). 
ובזמן החוסר הוצאתי בחיל ורעדה את הפסר "דו קרב" של דויד גרוסמן שנמצא אצלי על שתי הוורסיות שלו- המקורית והחדשה שמאויירת ביד אומן על ידי מישל קישקה.

נבחרה החדשה.

למה חיל ורעדה? כי בזכרוני הוא לא היה קומוניקטיבי מי יודע מה. העלילה היתה בשפה גבוהה מידי ועל זוג זקנים. ובטח שהזמן המסופר בה הוא לא היום אלא שנות השישים. מה לילדתי חובבת המסכים ולזה.

איך אומרים באנגלית- הבדיחה היתה עלינו.

בלענו את הספר בשלוק ובלי מלח. השפה של בת ה-11 הועשרה, הסיפור מסופר כל כך טוב, והאיורים- חכמים כמו שלא נראו מזמן במקומותינו. ללא טיפה צבע. נסחפנו. עכשיו היא דורשת לטייל במקומות שבהם הפיקציה קמה והתרחשה בדמיונה.

בית הכרם והמטע בכניסה לרמת רחל- here we come.

מומלץ בחום גם למבוגרים- הוא מאוד קצר ומאוד מדויק ומאוד מזכיר לי כמה אני אוהבת לקרוא גרוסמן. בכל גודל, פונט וכמות.

ספרים לחופש וחופש בספרים

בחלק לא מבוטל מהזמן בו מכרתי ספרים - באו לבקש ספרים לחופשה.

אלוהים - כמה אחריות.

תנסו רגע להיזכר בספר שלקחתם אתכם לחופש. אצלי לפחות- ככה נראה החופש. יצאתי לחופש עם הגיבורות של ג'ניפר ויינר באנגלית עם little eartquakes וככה נראה הנופש שלי בטורקיה, עם המשפחה ואיתן. 
מה לעזאזל אני עושה כשמחפשים ספר לחופש ומעדיפים ספרי שואה? נופש שנחלק בין הקריביים לדכאו?! בין נופי הגולן לבורות ההרג?! פחות בא לי בטוב.

אני כותבת בזכר אבל ברור שהרוב הינן קוראות. אם יש קוראים - הם בדרך כלל מאוד ברורים (ולא, לא כולם מבקשים מותחנים או ספרים בכלכלה. תתארו לכן). ומבקשים דברים שדומים למשהו שאהבו בעבר.

יש המוני ספרי חופשה מגניבים. השניים החביבים עלי בשנים האחרונות הם "הדברים שאני רוצה" של גרגואר דלקור. הספר- חד משמעית לא הסרט. והמזוודה של גברת סינקלייר . סיפורים פשוט מוצלחים שכתובים היטב. 

אה. והסוף הוא טוב. לא קיטש צפוי  כמו ב- com/rom (למדתי מושג חדש ואני חולקת- com/rom - קומדיה רומנטית. חשוב, נכון?!) אלא באמת טוב. כזה שעוצרים רגע וחושבים. ואז נהנים עוד יותר.

אבל כשהעו"ש לא ממש מאפשר קריביים, שלא לומר אילת בעונה, שלא לומר אילת מחוץ לעונה, שלא לומר יום כייף בחיפה...

אני נוסעת בספרים. אפילו לא חייבים לקנות- עוד מידע חשוב שנלמד היום- יש ספריות. הן לא נסגרו יחד עם סיום הלימודים בבית הספר. והכי חשוב- הן בחינם. גשו והשאילו.

ואז, אוהו, אפשר להגיע למקומות ממש מגניבים ולהכיר טיפוסים שלא בדיוק יושבים איתנו בליל הסדר או שרתו איתנו בצבא.

אחד מהם הוא מר ספיווט הצעיר.

הספר לא היה פופלרי במכירות. קשה, אם לא בלתי אפשרי כמעט למצוא אותו. אבל הוא שווה את ההשקעה בריבוע. 

שוב- למיטיבי קרוא. זה לא רומן רומנטי. זה ספר מרתק ומאתגר וכתוב מתוך ראשו של נער בן 12 - כפי הנראה על הספקטרום האוטוסטי שהוא קרטוגרף- כותב/מצייר מפות. הספר גם מעוצב כך שאנחנו קוראים ובו זמנית מבלים בראשו של הנער היקר הזה ומתחילים לראות את העולם כמוהו. יש גם עלילה. כמובן. אפילו מצוינת.

וברור לכם שיש מסע. מסע אדיר ואחר מכל מסע אחר שעשיתי וקראתי.

מעולם לא יצאתי לטיול אישי ומפחיד שכזה. אין לי אומץ. לטי אס - יש ובשפע ובחוסר מודעות ובוז לנסיבות.

מבחר יצירותיו של טי אס ספיווט של רייף לארסן.

אין דברים כאלו - במובן הישן של הביטוי.

בצילום דף לדוגמא וכריכה של הספר האהוב עלי בעולם כולו. הוא עוד יגיע. לא לדאוג.

חברות היסטוריות ומהעת החדשה

היסטוריה והעת החדשה

בראשית נעורי הגיעה אן שרלי.

אן מאבונלי קראו לה בגרסאות המוקדמות, ולפני כן- האסופית.

היא היתה יתומה, ג'ינג'ית ובניגדו לכמה חברות ילדות אחרות שלי- היא היתה אנושית.
הווה אומר- לפעמים היה לה חרא. והיא ידעה להגיד את זה.

היא לא היתה פרסומת לשמחה כמו פוליאנה, היא לא היתה חסרת גבולות פיזיים והורים כמו בילבי, ולא היו לה רק צרות כמו קוזט ופנטין מעלובי החיים.

אבל היא רצתה המון דברים, היא התחבבה על אמה המאמצת קשת היום והלב, היא אהבה בן אחד בערך מהרגע שהיא עמדה על דעתה ועד שהוא היה שלה- כולל חיפושים בשדות קרב ומחלות קשות.

והיא חיה בחווה, קרוב לטבע. זה היה ה-DNA שהיא קיבלה על עצמה.

אחת החברות של העת החדשה שלי היא רוז קוק. גיבורת הספר "כולנו יוצאים מגדרינו" של קארן ג'יי פאולר (מנוולת אחרת שכתבה ספר על מועדון קריאה של ספרי ג'יין אוסטין שאף הפך לסרט ראוי ביותר, אל ללא שלמות בליהוק. ועל הרעיון המושלם הזה שלא אני הגיתי- לא אסלח לה לעולם).

רוז קוק היתה פטפטנית בלתי נלאית כמו אן בילדותה, וחיה קרוב מאוד לטבע.

עומד לי על קצה המקלדת להסביר עד כמה קרוב לטבע- אבל בהחלט יש לי עניין שתקראו את הספר אז אתגבר על עצמי. שוב.

ואז אן בגרסתה המודרנית הפכה צינית ואפרורית ומדוכאת עד עפר. ו... שם מתחיל הספר.

אז מה עדיף, אני שואלת ומתעקשת.

פנטזיות ילדות כואבות סוחפות וקסומות, או ספר חיפוש אחר אחות אבודה – שבו קצת פחות קשתות בענן וילדות ג'ינג'יות אסרטיביות שבזות לנסיבות?

תחליטו אתם.

שתיהן אהובותי.

לכבודכן- אן ורוז.